קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר": "לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב שאין למעלה הימנו ית'."
יש הבדל בין מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו מרגישים. אם מסתכלים על הטבע לא מתוך הרגשות שלנו, הוא נראה מושלם. בחיבור בין חלקיו טבוע רעיון השלמות. כל חלק משלים את יתר החלקים ובקשר ביניהם הם בונים מערכות יותר ויותר משופרות ומשוכללות. בטבע עצמו קיימת אפשרות להשתכלל ולהגיע לדרגות שעדיין אינן ידועות לנו. היכולת הזאת קיימת בכל הרמות. למשל, אנחנו מנצלים רק אחוז קטן ביותר מתוך היכולת השכלית שלנו. לפי התוכנית הוא נועד להרבה יותר. אז מדוע אנחנו לא מסוגלים להפעיל אותו במלוא עוצמתו?
בטבע קיימות עמקויות, קיימים מאגרי אנרגיה עצומים. כלומר, כל מה שדרוש לקיומנו בלי לבצע "תנועות", לגלות את הכול, לעלות לדרגת הנצחיות, השלמות, להיות כל יכולים בלי להזדקק למאמצים בכלל. האנרגיה האין סופית זורמת בכל מקום, אבל אנחנו לא יודעים להתחבר אליה. הטכנולוגיה המודרנית התפתחה בכיוון לא נכון ולכן היא אינה מסוגלת לממש את הפוטנציאל הזה. כתוצאה מזה, אנחנו לא מגיעים לשפע. יתרה מזאת, אם נשפוט לפי ההרגשה אנחנו נמצאים במצב הפוך מהמצב המיועד.
אז מה הבעיה? מדוע אנחנו לא מסוגלים להשלים אחד את השני כמו תאים בגוף האדם שנמצאים בהשלמה כה נפלאה ביניהם? מדוע אנחנו מתפתחים בכיוון הרע?
היום קשה לנו לראות את העבר, ובכל זאת, החיים בתוך שבטים, בתוך חמולות עם כל קרובי המשפחה היו הרבה יותר טובים. האנשים היו יותר שמחים עם הרבה יותר זמן פנוי. הם שמרו על מסורת, על חינוך, עם אווירה משפחתית מצוינת באמת.
כשאנחנו מסתכלים עליהם היום עם "האף מורם", אנחנו לא מבינים אותם. ואחרי זמן מה אנשים בעתיד יגידו שאנחנו היינו יותר פרימיטיביים מהם. כי הם לפחות נהנו מהחיים ואנחנו כל החיים נמצאים במרוץ אין סופי ובסופו של דבר נשארים לא מסופקים. בעצם, קיום כזה חסר כל היגיון. בסופו של דבר מסתבר שההתפתחות שלנו היא לא לטובה.
הטבע כלפינו הוא כמו אימא. הוא כולו נתינה, רגש אימהי, ומתוך הרגש הזה הוא ברא את כל הבריאה. באופן כללי, הוא ברא רצון לקבל. נכון לרגע זה, זאת רק הנחת היסוד עבורנו, אבל די מבוססת כדי שאפשר יהיה לקבל אותה להמשך המחקר.
על כך כותב בעל הסולם: אנחנו רואים לפי סימנים שונים שהתפתחותנו נובעת כתוצאה מהכוח החיובי. אבל ההתפתחות עצמה בנויה על הופכיות. אני לא אתקדם אפילו צעד אחד אם לא ארגיש חיסרון כלשהו.
אז מה דוחף אותי מאחור? – המקל. ומה מושך אותי מקדימה? – התענוג. בצורה כזאת אנחנו כבר יכולים לשייך לטבע את שני החלקים הללו. אבל, מצד שני אנחנו מבינים שבסופו של דבר שניהם מפתחים אותנו להרגשה יותר טובה.
כלומר, הנקודה הזאת כפי שמציין בעל הסולם, היא היסוד של כל הבריאה, בינתיים בסימן שאלה…
מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר הזוהר", 25.12.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אחד נגד כל הטבע
ללמוד לחיות באיזון עם הטבע
גלאי לגילוי הבורא
