קנאה, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) בכללות ההמון, ג' נטיות, שנקראים קנאה, ותאוה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.
והנה ע"י נטית התאוה, מוציאים מתוכם את העשירים… וע"י נטיית הכבוד, מוציאים מתוכם את הגבורים… וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמש"א ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק, ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה, לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, בלתי מוגבל בזמן ומקום אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם, ולכל הזמנים, וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות, ולכל הזמנים כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר ע"כ, אין קצה לכח הפועל הזה, וע"כ מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה.
בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ג'

2) הזה"ק מפרש מה שאמרו חז"ל "ג' דברים מרחיבים דעתו של אדם. והם אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים". ואומר, "אשה נאה" היינו השכינה הקדושה. "דירה נאה" דא ליביה [זה לבו]. ו"כלים" דא אברים דיליה [זה אבריו]. עד כאן לשונו.
ויש לפרש, שאין השכינה הקדושה יכולה להתגלות בצורה האמיתית, שהיא בבחינת חן ויופי, אלא בזמן שיש לו כלים נאים, שהם האברים הנמשכים מן הלב. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לטהר את לבו, שיהא דירה נאה, בזה שהוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, ומרגיל עצמו לעבוד, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, שמזה נמשך כלים נאים. היינו, שהרצונות שלו, הנקראים כלים, יהיו נקיים מבחינת קבלה לעצמו, אלא שיהיו זכים, הנקרא בחינת השפעה.
מה שאין כן, אם אין הדירה נאה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מטעם שצריך להיות השתוות הצורה בין האור להכלי. לכן, בזמן שהאדם מקבל על עצמו את בחינת אמונה בבחינת הטהרה, בין במוחא ובין בליבא, אז הוא זוכה לאשה נאה, היינו שהשכינה הקדושה מתגלית אליו בבחינת חן ויופי. וזה מרחיב את דעתו של אדם. היינו, שע"י התענוג והשמחה, שמרגיש אז, בא מהתגלות השכינה הקדושה בתוך האברים, וממלא את הכלים החיצונים והפנימים. וזה נקרא "הרחבת הדעת".
ולזכות לזה הוא ע"י "הקנאה והתאוה והכבוד", ש"מוציאין את האדם מן העולם". שפירושו "קנאה" ע"י הקנאה בהשכינה הקדושה, הנקרא שהוא מקנא קנאת ה' צבאות. "כבוד" פירושו, שרוצה להרבות כבוד שמים. "תאוה" פירושו, בחינת "תאות ענוים שמעת".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ט' "מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה"

3) כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקרבו.
ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", ובמקום ערלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, היינו שלום.
נמצא, שע"י זה שהאדם קנא לאלקיו, שהוא רואה, איך שכל האומות העולם, שנמצאים בגופו, כולם הם מדברים לשון הרע על העבודה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד לתועלת הקב"ה. אפילו שהרבה פעמים, שהאדם מתגבר על הדעות שלהם. והאדם אומר "יש לי בטחון, שה' יעזור לי", כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", אז הם צוחקים ממנו ואומרים לו "הלא אתה רואה בעצמך, כמה פעמים שאתה אמרת, שה' יעזור לך, ואתה עומד על אותו מצב, שבו התחלת לעבוד. אם כן לך לך מדרך זה".
וכאן האדם צריך להתחזקות גדולה, שנקראת "תחת אשר קנא לאלקיו". ואז האדם מתפלל לה', ואומר, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם".
נמצא, שהאדם צועק אז על כבוד ה', איך הגוים שבאדם צוחקים ממנו, על מה שהוא אומר, ש"אני בוטח בה', שהוא יעזור לי", אז הם אומרים לו "איה נא אלקיהם". שאתם ישראל אומרים, שה' יעזור לכם, וכשאדם מקנא קנאת ה', שהוא דואג על כבוד השכינה, זאת אומרת, שהאדם מצטער על זה, ששכינתא בעפרא, כלומר, היינו שלא יכול לסבול על מה שהם כל כך מבזים את העבודה בעל מנת להשפיע. זה נקרא, כמו שכתוב אצל פנחס "לכן הנני נותן לו בריתי שלום, תחת אשר קנא לאלקיו".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו שלום בעבודה"

4) לעולם מוכרח להיות ההתחלה, אחרת אי אפשר להגיע לשמה.
פירוש, האדם צריך להאמין שבכל התאוות גשמיות, היינו אכילה, שתיה, שינה ושאר תאוות, וכמו כן תענוגים שיש בהשכלה בחכמות חיצוניות, ובשליטה, ובנקימה, וכל כיוצא בזה, כמו שכתוב בכללות "הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", שבהתענוגים האלה אין יותר מנהירו דקיק, כלשון הזהר הקדוש.
מה שאין כן בתורה ומצוות מלובשים בבחינת פקדון אורות גדולים, ולא כמו בתענוגים גשמיים, שנפלו בהם רק נצוצות של אור הקדושה.
לכן קליפות נותנות לאדם התעוררות להיכנס לקדושה, מטעם שרוצות לזכות לאורות גדולים. וזה נקרא "שלא לשמה". ואחר כך מתוך שלא לשמה הזה, הוא יכול לזכות לשמה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

5) איך האדם יכול לצאת מהנטיות, שהוא רגיל בהם מצד הלידה, הלא מצד השכל אי אפשר להבין, איך יש מציאות, שהאדם יחשוב אחרת, מכפי הנטיות שלו. ושם, (בהקדמה אות ג') אומר, "שבגלל זה ניתן לנו תיקונים, שע"י האדם מוכרח לעבוד ולתת יגיעה, אחרת היו כל הנבראים במצב המנוחה, מטעם ששורש הנבראים שהוא הבורא, הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענף רוצה להדמות לשורשו".
והתיקונים האלו נקראים "הקנאה, והתאוה, והכבוד, הם מוצאים את האדם מן העולם" (אבות פרק ד' כ"ח). ואומר שם, שע"י הקנאה והכבוד יש אפשרות לשנות את נטיות התאוה, לבוא לדרגת צומח, שהוא מתחיל לעבוד לטובת הזולת מטעם שלא לשמה. וכמו כן ע"י הקנאה, הוא יכול לעבור לדרגת חכמה, כמו שאמרו חז"ל, "קנאת סופרים תרבה חכמה". וכמו כן יכולים לעבור מבחינת חי לבחינת מדבר, גם כן ע"י שלא לשמה.
אולם מה מועיל השלא לשמה, אם אין לו הנטיות אמיתיות למדרגה שהוא עובר. ועל זה אמרו חז"ל, אצל בחינת תורה, "שהמאור שבתורה מחזירו למוטב". נמצא, שע"י שלא לשמה באים לשמה. לכן אמרו, "לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה"
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה"

6) אמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.
זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.
נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.
נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין למעלה מהדעת"

7) האדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה. ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור"… והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.
ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.
ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה,תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין למעלה מהדעת"

8) אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.
בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.
והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין למעלה מהדעת"

9) דהנה כשהציבור נאספים יחד להתפלל או ללמוד או לאיזה מצוה, לפעמים נראה לכל אחד ואחד שהוא מכוין את עצמו לשם שמים יותר מחברו, שאם היה יודע שאין כונתו לשמים כראוי ונכון היה מתחזק את עצמו יותר ויותר לעשות בלתי לה' לבדו, רק שמדומה לו שעושה בדחילו ורחימו אשר אין בן אדם עושה יותר ממנו. ואין זה דרך הישר, רק צריך שידמה לו שחברו עובד את השי"ת יותר ויותר ממנו ועל ידי זה הוא מתחזק את עצמו בעבודת ה' יותר, כי האדם צריך תמיד לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וזהו שאמרו בגמרא לעתיד כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו ולכאורה קשה, וכי זה התענוג יהיה לעתיד שיכוה מחופתו של חברו, אלא הענין הוא כמו שאמרנו שבעולם הזה נדמה לכל אחד ואחד שהוא עובד השי"ת יותר מחברו ולעתיד כשיתן השי"ת לצדיקים שכר בשביל מעשיהם הטובים, יתן לכל אחד ואחד כפי מעשיו, כן ישיג השגות אלהותו יתברך, ויראה שחברו השיג יותר ממנו ויבין שחברו כיוון במעשיו הטובים בעולם הזה לשם שמים יותר ממנו, ולכן השיג יותר ממנו וקנאת סופרים תרבה חכמה ויתחזק על ידי זה בעבודת ה' יותר ויותר וישיג על ידי זה השגות אלהות יותר. וזהו כל אחד נכוה מחופתו של חברו פירוש לשון התלהבות על ידי שיראה שחופתו של חברו גדולה משלו, תבער בו אש ויתלהב נפשו לעבודת הבורא ית' יותר וישיג השגות אלוהות יותר.
ספר "מאור ושמש", פרשת יתרו