מקשר אגואיסטי לקשר של השפעה

מתוך הספר "שמעתי", מאמר י"ט: "אנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית', כלומר שהאדם מרגיש שהוא נצרך להשם ית', היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מי שהוא בעולם, שיהא בידו להציל אותו, ממצבו שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו."

ההרגשה הזאת גם היא מגיעה בזכות האור. האדם מרגיש שמטרת החיים העיקרית בעולם הזה, היא להשיג קשר עם הבורא. לאחר מכן, הארה נוספת עוזרת לו להבין, שרק הבורא מסוגל לעזור לו. שוב הארה נוספת מגלה לו שהוא תלוי בסביבה ושהיא התנאי ההכרחי שבו ניתן לקרוא לעזרה מהבורא. כך לאט לאט הוא מתקדם כל פעם בזכות הארה מסוימת במדרגה חדשה שמשפיעה עליו ומובילה אותו.

אנחנו יוצאים ממצב הגלות ובתוכו גם עוברים כמה שלבים. בהתחלה, האדם כלל אינו מרגיש קשר עם הכוח העליון, אין לו שום מגע עימו, אפילו בצורת הדת הרגילה.

לאחר מכן האנשים מתחילים להאמין בדתות, כל מיני אמונות, נסים, מיסטיקה. והאדם חייב לעבור את כל השלבים האלה. כל פעם מגיעה הארה מיוחדת מלמעלה ומזכה אותנו בקשר מסוים עם הכוח העליון. זה קורה עד שהאנושות מגיעה לכזה שלב שבו היא מאבדת כל אמונה בכוח העליון ומאמינה רק במדע, בעובדות מוחשיות.

אז אנחנו מתחילים כבר לחפש את הקשר עם הכוח העליון כאנשים רציונאליים וחוקרים את הבורא דווקא בתור כוח. הכוח הזה מפעיל אותנו ואנחנו מסכימים לפעול בהדדיות כתגובה אליו. עלינו רק לברר את מערכת היחסים שיכולה לחבר בינינו.

בסופו של דבר, האדם מגיע לחכמת הקבלה ומתחיל את העבודה. זה מעלה אותו לרמה אחרת לחלוטין של חיבור עם הכוח העליון. וזאת כבר לא בזכות האמונה, טקסים ופעולות פולחניות, אלא באמצעות השינוי של הרצון הפנימי שלו.

"אז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' הוא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו. אחרת הוא רואה שהוא אבוד."

אותו היחס היה באותם הזמנים כאשר האדם היה מאוד דתי והאמין בבורא לפני אלף שנה. הוא גם הרגיש שהוא תלוי לגמרי באלוקים, ברצון האל. אם הבורא יהיה רחמן, אז האדם יישאר בחיים. אבל אם הבורא לא יעזור, החיים יסתיימו.

עכשיו אנחנו צריכים להגיע לאותו היחס, שאם הבורא יעזור, אז נחייה, ואם הבורא לא יעזור, זה מוות. רק שאנחנו מעניקים משמעות שונה למושגים "חיים" ו"מוות". חיים, הם דבקות בבורא, השפעה הדדית, ואילו מוות, זה להישאר באהבת עצמית.

אנחנו רואים איך כל האנושות עוברת שלבי התפתחות כאלה, מהגישה האגואיסטית, מהתלות החמדנית בכוח העליון, לתלות אלטרואיסטית של אהבת הזולת, להשתוקקות להידמות לבורא.

"ועל זה אומר הבורא "נצחוני בני", היינו אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו, רצון להשפיע."

האדם דואג להיות עצמאי מפני שאחרת הוא לא יוכל לעשות נחת רוח לבורא. מי עוד מסוגל לעשות נחת רוח לבורא? – רק האדם שיכול לשמור על עצמאותו ולהיות נבדל מהבורא מצד האגו שלו. הוא שומר על רצון להנות שלו, ורק מצמצם אותו בלי לאפשר לו להידבק לבורא בצורה אגואיסטית.

ברצון להשפיע שהוא מפתח מעל הצמצום הזה הוא נדבק לבורא. באופן כזה הוא שומר על העצמאות שלו ובו בזמן מגיע לדבקות.

מתוך השיעור על מאמר מספר "שמעתי", 11.11.2014

ידיעות קודמות בנושא:
איזה תענוג לשמח אחרים!
אם אין שמחה, אין אמונה
שמחת ההשפעה, שההסתרה נסוגה מפניה