גדול או פגום?

שאלה: השתוות הצורה עם הבורא הופכת את האדם לגדול בעיני חבריו או בעיני הבורא? אם עלינו להשיג זאת בגוף הפיזי אז לאדם קשה להימנע מהתנשאות עצמית, זה הטבע שלנו.

תשובתי: לא. כאשר אנחנו מתחילים להידמות לבורא, להגיע להשתוות הצורה עימו, אובד לנו הרצון להתנשא בעיני מישהו, בפני החברים, בפני האנושות. להיפך, מופיעה בנו תכונת השפעה, אהבה, צניעות, אפילו הייתי אומר שיפלות, מפני שאנחנו מתחילים להשיג, עד כמה אנחנו "מכוערים ובעלי מום", כל עוד לא הפכנו להיות דומים לבורא. במילים אחרות, אין לנו לחלוטין במה להתגאות. האדם, הוא היצור הכי "מקולקל" בעולם. אם נביט על האנושות ומה אנחנו עושים בעולם, במה יש לנו להתגאות?

כאשר אנחנו הופכים בהדרגה להיות דומים לבורא, אז לאדם נעלם לגמרי הרצון להתגאות במשהו, במיוחד אם הוא מתחיל לא רק להשיג מי הוא ביחס לבורא, אלא גם להרגיש שהוא נחות מכל שאר בני האדם, למרות שלמעשה הוא נעלה מהם לפי התכונות. העניין הוא שהאנושות אינה מרגישה את עצמה מקולקלת או נדרשת לתיקון, ואילו המקובל מרגיש זאת. לכן ביחס לכל בני האדם בעולם שלנו, הוא מרגיש את עצמו "פגום".

שאלה: אם קבלה של תכונות הבורא זו הרגשה של פגם, אז בשביל מה להשתוקק אליו?

תשובתי: האדם באמת מתקדם אל המטרה על פני הרגשה של פגימות, אבל יחד עם זה הוא מקבל תכונות נעלות, כי כל אדם שלומד מדע כלשהו ומבין שאין הוא יודע משהו, בעזרת אי הידיעה הוא מגיע לידיעה.

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 13.3.2016

 

 

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/RhUks

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest