קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שיעור מס' 2: מה אנחנו משיגים בחיבור
- מה זה נקרא להיות בחיבור, מה אנחנו משיגים ומרגישים בחיבור?
- מהי קבוצה, שנמצאת בחיבור?
- מהם החיים החדשים שאנחנו יכולים להרגיש בחיבור בין קבוצות אירופה?
- למה השגת החיבור נותנת לנו הרגשת העולם העליון?
- איך מגיעים לגילוי בעשירייה – איפה הכלי, איפה האור, איפה האור המקיף, איך משיגים בינינו גדלות המלך?
- "ברוב עם הדרת המלך"- מהם כמות ואיכות בעבודה בקבוצה ועד כמה תלויים זה בזה?
1. [משל על] תולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.
אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!
כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם ..
אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי".
(כתבי בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מ')
2. בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השואת הצורה ליוצרה. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.
(כתבי בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה)
3. מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת – נשמת אדה"ר .. ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות .. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים.
.. אלא מה שנאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המידה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו. לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות:
בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל.
בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר.
(כתבי בעל הסולם, ששים רבוא נשמות)
4. האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.
(ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, דגל מחנה אפרים – פרשת שלח)
5. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים.
(כתבי בעל הסולם, אגרת י"ג)
6. ידוע שהעיקר הוא התחברות באמת בין החברים. זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים..שיתאספו ביחד באהבה ואחוה וריעות, ועל ידי זה.. מסולקים כל הדינין ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות.
(ר' קלמן הלוי, מאור ושמש, פרשת דברים)
7. כתוב: ברוב עם הדְרָת מלך. נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטן שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך. כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה.
(רב"ש, שלבי הסולם, סדר ישיבת התוועדות)
8. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידיים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם – רק החברים.
(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ח')
