הגנה כפולה

מאמר, "מהו סמכין בתורה, בעבודה", מתוך הספר "שמעתי": "אמרו חז"ל "מצוה בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא [מצוה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה], תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא [תורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה]".

אנחנו נמצאים בתוך האור העליון שלא מתרחשים בו שום שינויים, וכל השינויים הם רק בתוכנו. ככל שהאדם מצליח לעורר את עצמו בעזרת גורמים שונים לקראת האור העליון – בכך תלויה כל ההתקדמות שלו.

כלומר, ההתקדמות אפשרית רק בעזרת הסביבה. אם הוא יוכל להרגיש את מה שמרגיש החבר, הוא יוכל כל הזמן להרגיש את הטוב. כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". הרי על ידי זה מושגת התורה, כלומר האור העליון. ואז לא חשוב האם הוא בעצמו מבצע פעולות כלשהן או לא. האור הזה יאיר אותו ויתמוך בו.

קיימים שני מצבים של האדם ביחס לאור: א. תורה, ב. מצווה. תורה זה המצב שהוא משיג כרגע בכללות, ביחס לכל מערכת הנשמות שדרכן הוא מקבל את האור. ומצווה זה כשהוא עוסק בתיקון המצב הפרטי שלו, כשהוא מברר אותו ומבקש את האור כדי להפוך את רצונו מאגואיסטי למשפיע.

מהחיבור של שני המצבים הללו יוצאות ארבע אפשרויות: הוא יכול לקיים או לא לקיים את ה"מצווה", ולעסוק או לא לעסוק ב"תורה".

יכול להיות שעכשיו הוא אינו מקיים "מצווה", כלומר אינו מסוגל לקבל את האור הפרטי שלו: אינו נמצא בהתפעלות, בהתרוממות, אינו משתוקק לתיקון, לבורא. אך מאירה לו ההארה הכללית, שנקראת תורה, ואז היא כמובן חשובה יותר מה"מצווה", שאינה מאירה לו עכשיו.

ויכול להיות להיפך, שהוא עכשיו "מקיים מצווה", כלומר עובד עם האור הפרטי שלו. ואז לא כל כך חשוב האם יש לו את אור התורה או לא. המצווה מאירה לו כל כך חזק, שהיא ממלאת את כולו.

כלומר לאדם יש שני "סמכין": או תורה או מצווה. אם אין לו לא תורה ולא מצווה, אף אחת משתי ההארות האלו אינה מאירה לאדם, הוא מתנתק לחלוטין מהרגשת הרוחניות.

בזמן שאין לו "מצווה", אך יש קצת אור שנקרא תורה, הוא חושב את עצמו לרשע. וכשמופיע בו רצון משלו להגיע לתיקון, כלומר כשהוא "מקיים מצווה", הוא מצדיק את הבורא, אפילו את המצבים הרעים, ומתקן אותם, ואז הוא נקרא "צדיק".

מכאן יש להבין את העיקרון היסודי של חכמת הקבלה: הכול מוערך רק ביחס לאדם עצמו, ביחס לנברא. והאור נמצא במנוחה מוחלטת. ומפני שאנחנו כלולים במערכת הכללית, אנחנו מקבלים ממנה הארה כללית, בזכות ההצטרפות הפסיבית שלנו לאחרים. ההארה הכללית הזאת נקראת תורה.

וישנו גם האור הפרטי, שמגיע הודות לכך שאני מתחבר באופן אקטיבי עם המערכת ומתחלף איתה במצבים הפנימיים ובתיקונים, מה שנקרא "מצווה". בזכות שני התהליכים הללו שהאדם כל הזמן משתדל להשתתף בהם, הוא מתקדם ברוחניות, ולכן הם נקראים עזרה, תמיכה ("סמכין") שהתורה (האור) נותנת בעבודה.

מתוך שיעור על מאמר מהספר "שמעתי", 02.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
משימה מכובדת: להפוך לצדיק
"שבע ייפול צדיק וקם"