קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
להלן תקציר שערכתי למאמר של בעל הסולם, "היחיד והאומה", מתוך עיתון "האומה".
האדם יכול למלא את צרכי חייו אך ורק ע"י עזרה מזולתו, מכאן ששיתוף רבים הוא תנאי הכרחי לקיומו. לכן הוכרחו היחידים להתאגד ל"אומה", שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות ומי במלאכת יד וכדומה, והם מתקשרים באמצעות חליפין של תורות כפיהם.
התהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. כשם שגוף כל אדם מחויב, שתמצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו, כן האברים המהווים את גוף האומה צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה – זה הכרחי לחיים נורמליים של האומה ולקיום בטוח. כשם שמיתת הגוף היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהוותה בהרמוניה שבאברים שלה, כמו שנאמר: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם שהיתה באותו הדור".
לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם.
לפיכך, בזמנים הקדמונים העמים היו מחוברים ע"י קרבה משפחתית והאהבה הטבעית היוותה בסיס לקיומם. אולם בהתפתחות הדורות נוצר קשר של היחיד למדינה, שהוא כבר אינו קשר טבעי, אלא נובע מתוך צורך הדדי.
המדינה צריכה לשלוט בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל כמו בגוף חי.
במשך גלותנו אבדנו את הכרת הלאומיות – הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה – כי חוטי האהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעיים בכל האומות, נעלמו והמעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית נתקיים בתוכנו מבחינה שלילית, היינו מהסבל המשותף, שכל אחד סובל ממנו בתור בן האומה.
סבל זה הטביע בנו קרבה מבחינת אחים לצרה, אך איגוד המתקיים מתוך גורם חיצוני אינו איגוד לאומי כל עיקר. אנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים.
והתקווה היחידה היא לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו. ואין זה מזדהה כלום עם שוביניזם (לאומניות).
כפי שחוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו, וכל הנוהג כן יש לחשבו לאלטרואיסטי – כך אהבה הלאומית מחויבת להיות בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.
מכאן יוצא, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם. ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה. את האהבה הזו איבדנו בגולה.
ואלו הקשרים המרופפים, היינו השפה והדת וההיסטוריה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות. כל אחד בונה כאן לעצמו חיקוי העבר, ממנו הגיע ויש רק דבר אחד המשותף לכולנו- הוא הבריחה מהגלות המר,בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים.
לכן העיקר צריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות. ועבודה זו קודמת לכל אחרת כי היא מהווה יסוד לקיום ייעודנו.
