אמונה למעלה מהדעת, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) "בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת".
ענין לידה הוא כענין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". היינו, כל פעם שמקבלים את בחינת אמונה מחדש, נקרא "לידה חדשה". וענין הקבלה של בחינת מוחא, הוא למעלה מהדעת. והיות שהגוף אינו יכול לעשות דבר מה שהוא נגד הדעת, אם כן, בחינת מוחא מוכרחין לקבל בעל כורחו, היינו שאין הגוף מסכים. מה שאין כן אם עבודתו היא בבחינת קבלה וידיעה, אזי הגוף מוכן לציית לכל פקודה. וזה ענין, בעל כורחך אתה נולד, שההולדה בהקדושה היא רק בעל כורחו.
עד שזוכין לבחינת "יקריב אותו לרצונו", כמו שאמרו חז"ל "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני" (קידושין נ' ע"א). ועל ידי קבלת האמונה, זוכין לבחינת חיים דקדושה, על ידי תורה ועבודה. והחיות שהוא מקבל מוכרח גם כן להיות "בעל כורחך". זאת אומרת שהוא לא רוצה לקבל את התענוג, אלא משום שהקדוש ברוך הוא רוצה להנות לו, אזי הוא מוכרח לקבל, ולא מצד רצון עצמו."ובעל כורחך אתה מת", בזמן שעוסק בדברים גשמיים, שהמעשים האלו הם רק בחינת קבלה עצמית, הנקרא בחינת מוות, צריך להיות בעל כורחו. זאת אומרת, שהוא היה יותר נהנה, אם לא היה צריך לעשות את כל עשיית הגשמיים. וכמו שאאמו"ר זצ"ל אמר, משל למי שיש לו שחין והוא מגרד, שהגם שיש לו הנאה, אבל היה יותר שבע רצון, כשלא היה לו שום שחין, ולא היה צריך לגרד ולקבל הנאה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "בעל כורחך (א')"

2) כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק א, ד) והוי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו. ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים – לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות. והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העינים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דוקא זוכים לדעת דקדושה. וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה"

3) מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת. לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.
וזהו ענין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו. וזה ענין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שענין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה. לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:
א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.
ב. שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מלא כל הארץ כבודו"

4) מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה. אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא להיפך. לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא. ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא, לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור אלא נשארים בחושך. וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע. והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סדר העבודה"

5) בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

6) האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "קידוש החודש"

7) "יום ה'" יהא פירושו, שהשגחה, מה שהבורא מנהיג את העולם, יהיה ברור, שהיא בבחינת טוב ומטיב. לדוגמא, כשהוא מתפלל, תיכף נענה על תפלתו ומקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל. ובכל מקום שהוא פונה, הוא מצליח. זה נקרא "יום ה'". מה שאין כן חושך, שהוא לילה, יהיה פירושו הסתרת פנים. שזה מביא לו ספיקות בהשגחת טוב ומטיב ומחשבות זרות. כלומר, שהסתרת ההשגחה מביאו לו כל אלה הדיעות והמחשבות זרות. זה נקרא חושך ולילה. כלומר, שהאדם מרגיש מצב, שבו הוא מרגיש, שהעולם חשך בעדו. ובזה יש לפרש מה שכתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'. וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ט"ז "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה"

8) אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות".
נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה.
נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש"

9) בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה". והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות – מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר מ' "אמונת רבו, מהו השיעור"

10) ענין רמון, אמר, זה הוא רמז למה שאמרו חז"ל "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון" (עירובין י"ט). ואמר "רמון" הוא מלשון רוממות, שהוא סוד למעלה מהדעת. ויהיה הפירוש "שהרקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המלוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. שענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שרק אז הוא המצב, שהאדם מבין, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה. וזהו "אלקים עשה", בכדי "שיראו מלפניו". שענין יראה הוא בחינת אמונה, שרק אז האדם נצרך לישועת ה'.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ג "ענין רמון"

11) ענין "זדונות נעשו כזכיות" אפשר להבין, אם באה לאדם איזו קושיא, שבטח שזהו עוון גדול, שהקושיא הזאת יכולה להביא לו שיפול חס ושלום להקליפה, הנקרא "תוהה על הראשונות". ואם הוא עושה תשובה מיראה, היינו שמחזק את עצמו ולא מתפעל מהמחשבה זאת, אזי "נעשו לו כשגגות", היינו שאין לו חטא אלא שוגג. כלומר, שיותר טוב היה אם לא היתה באה לו שום מחשבה זרה, אלא עכשיו שכבר באה, לא היה לו ברירה, אלא לחזק את עצמו בקבלת עול מלכות שמים. ויש גם כן בחינת תשובה מאהבה, מה שהוא מקבל עכשיו את עול האמונה מחדש, הוא מחמת האהבה, שהוא מקבל את העבודה מאהבה. היינו שהוא שמח בזה שה' יתברך המציא לו את המחשבה זרה הזאת, שעל ידה הוא יכול לקיים את המצוה הזאת. שזהו דומה כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "ענין זדונות נעשו כזכיות"

12) וכשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".
והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאם כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה"