קטעים נבחרים מהמקורות בסימן "שמחת תורה"

1) מובא בשער הכוונות, שתורה נקרא זעיר אנפין, שבאם הוא משפיע למלכות, כלומר שמלכות כבר מוכשרת לקבל את השפע, לכן זעיר אנפין, שנקרא תורה, הוא שמח. וזה נקרא שמחת תורה. וזה אפשר לפרש על פי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לשמוח בזה, שיש שמחה לבורא מזה, שיכול להשפיע לתחתונים.
כתבי רב"ש, כרך ג', שמחת תורה

2) כל מגמת עבודתינו בימים האלו להעלות המלכות שמים כידוע, והיחוד נשלם בשמיני עצרת כי בהושענא רבה אנו עושים ז' הקפות, ובהקפות שאנו עושין בהושענא רבה אנו עושין חומות ומגינים אל המלכות שלא יוכלו לקרב אליה הסטרא אחרא להניק מן המלכות. וזהו החותם של הושענא רבה, שתיבת חות"ם הוא אותיות חומ"ת, ועל ידי שאנו עושים בהושענא רבה הקפות, שהם מגינים על המלכות, מתעלה המלכות ביום שמיני עצרת ומתיחד באין סוף ב"ה ונשפע חסדים גדולים על כנסת ישראל … ועל ידי זה נבנה קומת האדם העליון ונשלם היחוד בשמיני עצרת, שהמלכות מתעלה להמוחין.
ספר "מאור ושמש", רמזי שמיני עצרת

3) בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת נִתְגַּלִּין בְּחִינַת הַמַּיִם טְהוֹרִים, כִּי אָז מַתְחִילִין לְהִתְפַּלֵּל עַל הַמַּיִם, וְאָז נִשְׁלָם בְּחִינַת תִּקּוּן הַמַּלְכוּת וְזוֹכִין לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים בִּשְׁלֵמוּת, וְאָז נִשְׁלָם הַתּוֹרָה. כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים, וְעַל כֵּן מַשְׁלִימִין וּמְסַיְּמִין הַתּוֹרָה אָז, וְכָל אֶחָד לוֹקֵחַ אֶת הַתּוֹרָה וּמַקִּיפִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעוֹשִׂין שִׂמְחַת תּוֹרָה, כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּהַתּוֹרָה, וְאָז נִכְלָלִין כֻּלָּם יַחַד וְנִכְלָלִין כָּל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה בְּיַחַד .. כִּי הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה זֶה בְּחִינַת סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד עִם חֶלְקוֹ וְסִפְרוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהַתּוֹרָה נִכְלָלִין יַחַד, וְאָז יֵשׁ לְהַתּוֹרָה שְׁלֵמוּת .. וְאָז נִמְתָּקִין כָּל הַצִּמְצוּמִים וְכָל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹלֶה לַתּוֹרָה אָז, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה כְּלוּלָה מִכָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל יַחַד שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת כָּל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה, וְאָז נִכְלֶלֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁרְשָׁהּ שֶׁהוּא חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בְּרֵאשִׁית. וְאָז כְּשֶׁנִּכְלָלִין כֻּלָּם יַחַד נַעֲשֶׂה שִׂמְחָה, בְּחִינַת אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמַח, עַל כֵּן זוֹכִין אָז לְשִׂמְחָה, בְּחִינַת שִׂמְחַת תּוֹרָה.
ספר ליקוטי הלכות, הלכות הושענא רבה, הלכה ב

4) כל מגמתינו ביום השמיני עצרת שיתייחד הקב"ה עם הכנסת ישראל ולהמשיך כל אורות העליונים אל המלכות שמים, ועיקר היחוד הוא על ידי התורה ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד. ועל ידי עסק התורה והבל פיו של האדם הוא מייחד את הקב"ה עם הכנסת ישראל, שנשמותיהם של ישראל הם קשורים באותיות התורה .. שעל ידי ההבל ועסק התורה נמשכין אורות העליונים אל המלכות .. ונמתקין כל הגבורות .. שאז הוא גמר היחוד והזיווג, שאז מתייחד קודשא בריך הוא עם הכנסת ישראל והם מתדבקין אז בשורש שורשם שעלו במחשבה תחילה, וזהו "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", שאז תדבקו בעצרת שהוא אור אין סוף ב"ה.
ספר "מאור ושמש", רמזי שמיני עצרת

5) כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, ישראל עלו במחשבה תחלה, והיה הרצון הקדום בבריאת העולם שצפה השם יתברך שיהיו בעולם אומה הישראלית ושעל ידי גודל תשוקתם להדבק בבוראם ורוב חשקם וכלות נפשם, בזה יעלו מיין נוקבין ועל ידי זה יורידו השפעה לכל העולמות. כמ"ש "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ", רומז הכתוב בזה שתכלית כונת הבריאה היתה שלא תרד שום השפעה רק על ידי אתערותא דלתתא והעלאת המיין נוקבין שמעוררין הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלין מיין נוקבין מתעלים על ידי זה כל העולמות ומוסיפים תשוקה להדבק לשורשם, וזה הוא עיקר שעשועין להשם יתברך, שישראל מזככין עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להדבק בבוראם.
ספר "מאור ושמש", פרשת האזינו

6) "ה' אחד וישראל הם אחד" כמו שכתוב (שמואל – ב ז', כ"ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם… וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים" היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד.
ספר "דגל מחנה אפרים", פרשת ואתחנן

7) כל עבודתינו היא, שע"י קיום תו"מ האדם צריך לכוון, שע"י זה הוא יגיע לבחינת השתוות הצורה… לכן, אם האדם, בזמן שמקבל את התענוג מה', הוא משתדל לשמח את המלך, בזה שהוא מקבל בעל מנת להשפיע להקב"ה, והשמחה שלו היא מזה, שמשתדל לכוון בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, היות שע"י זה הוא משיג כלי דהשפעה, ועם הכלי הזה הוא משמח את הבורא, מסיבת היות שמטרת הבריאה היא להטיב.
ומזה יש שמחה לה', שעכשיו ה' יכול לתת טוב ועונג להאדם, מסיבת שהאדם מוכשר עכשיו לקבל בעל מנת להשפיע, ואז יקוים מה שכתוב "ישמח ה' במעשיו", שפירושו, במעשה הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו. והיות מסיבת הצמצום, היה הקב"ה צריך להסתיר עצמו מפני הנבראיו. מה שאין כן בזה שהאדם מכוון בעת קבלת הנאה, שמקבל זה לתועלת הבורא, בזה שיש להבורא הנאה, מזה שנותן להנבראים.
נמצא לפי זה, שמכל הנאה והנאה, כשהוא מקבל ומכוון בזה, שכוונתו היא לתועלת ה', ע"י זה מתרקם אצלו כלי, הנקרא "מקבל בעל מנת להשפיע". וכשהכלי הזה מתגדל אצלו, אחרי כל נתינה ונתינה, אז מה יהיה שכרו אח"כ מהגדלת הכלים, שיהיו בעל מנת להשפיע, השכר שלו יהיה, שיזכה אח"כ לבחינת תורה, הנקרא בחינת "שמותיו של הקב"ה", היות שעכשיו, מה שיקבל, יהיה בעל מנת להשפיע.
נמצא, השכר יהיה בחינת תורה, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי. כלומר, מה יהיה אחר שהאדם כבר זכה לדרגה, שיכול לשמח המלך. זאת אומרת, שרוצה רק לעשות נחת רוח ליוצרו. ומהו שכרו. אין הפירוש, שהאדם צריך לקבל שכר, עבור זה שהוא משמח את הבורא. אלא הפירוש הוא, מהו שכרו? היינו, שהוא אומר, שהשכר שלו הוא, במה שהוא יכול לשמח את המלך.
ובמה משמח את המלך – עם קבלת התורה.
… ועל זה אמר ריב"ל, ש"שכרו הוא תורה". אם הוא זוכה לתורה, היות אם כוונתו באמת היא רק לשמח את המלך. וזהו כל שכרו. וממילא מסתלק ממנו הצמצום וההסתר, וצריך לזכות לגילוי אור פניו יתברך, שזה נקרא בחינת "תורה של שמותיו יתברך", הנקרא "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מהי סעודת חתן