קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) מתוך שאין לך פועל בלי תכלית של מה, אם כן ודאי שהיה לו להשי"ת, תכלית בבריאה שלפנינו. ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב הגוונית הזו, היא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו, מרגיש את מציאותו עצמו – ומתוך שהחשוב שבהרגשות, הוא – הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם, שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו. אם כן ודאי שאם נמצא לבורא תכלית בבריאה הזאת, הנה נושא תכלית זו הוא האדם. ועליו נאמר: "כל פעל ה' למענהו".
ועדיין יש להבין: לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת, כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". וכל אדם יכול להיות כמשה רע"ה כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו.
בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"
2) יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.
כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו (הקדמה לתע"ס שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'.
לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אהבה עצמית ואהבת ה'"
3) באה התורה וכללה כלל שהכול נכלל בו: ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש.
רמח"ל, ספר "מסילת ישרים", פרק י"א "בפרטי מידת הנקיות"
4) אימתי מוצאת הבריאה חן בעיני הקב"ה, בזמן שכלל ישראל אגודים יחד ואין ביניהם שום קנאה ושנאה ותחרות, וכל אחד חושב בתקנת וטובת חבירו, ואז הקב"ה שמח בבריאתו, ועל זה נאמר ישמח ה' במעשיו. ובדרך רמז נוכל לבאר בזה את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רוצה לומר, אם תהיה אוהב לרעך כמוך, אז אני ה' בתוככם ואוהב אני את שניכם.
ספר "זכור למרים", פרק י"א
5) יש בסגולת תורה ומצוות, אם הוא לומד על כוונה זו, אף על פי שאין לבו מסכים לזה, וכל כך מה שהוא עושה על כוונה זו, הוא נגד רצונו ולבו, מכל מקום על ידי עשיה על דרך הכפיה, הוא זוכה שרצונו יתהפך לו מאהבה עצמית לאהבת הזולת.
יש להבין במה שכתוב, היותר קשה להשיג את המושג להשפיע לזולתו, היות שזה נגד הטבע, אלא בסגולת תורה ומצוות על מנת להשפיע, יכולים לזכות להפוך את טבעו בעל מנת להשפיע.
ונשאלת שאלה: בו בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע.
ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש ענין של כפיה, היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמים, ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בענין להשפיע.
והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה שהוא מתייגע את עצמו, וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סגולת תורה ומצוות"
6) הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.
וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.
ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".
וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.
ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.
שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה.
בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר
7) ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם – אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.
… הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו – דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.
וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.
בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"
8) מאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.
אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.
כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.
נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.
נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "אהבת חברים"
9) האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה"
10) מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשם, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחברו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחברו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ז "סור מרע"
11) התורה נחלקת לב' חלקים: חלק לשיעבוד המקום… חלק לשיעבוד הבריות.
והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית. והחלק שבין אדם למקום הוא השכר והמחמדים הפרושים על שולחן המלך.
אמנם, "כל פעל ה' למענהו" פעל, שגם החלק של שעבוד הבריות צריך להיות במקום של מלך. דהיינו, "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". ובזה יש אבק מרפא לסם המוות המוטל בן אדם למקום.
בעל הסולם, אגרת כ"ו
12) מצד התבונה הניסיונית, ומתוך ההיסטוריה המתרקמת לעינינו, אין תרופה לאנושות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמם, מצוות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח לה', בשיעור ב' הכתובים:
האחד הוא, "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה עצמה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאושרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצורכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צורכי זולתו על צורכי עצמו.
וכתוב השני הוא, "ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך", שזוהי המטרה, המחויבת להימצא לעיני כל, בשעת היגיעה לצורכי חברו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיני הבורא, שאמר, ועושים רצונו יתברך.
בעל הסולם, מאמר "השלום"
