לעשות משונאו – אוהבו, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד.
ספר "זוהר לעם", שמות – א', פרשת משפטים, סבה, סעיף 165

2) "איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דר"נ רפכ"ג).
על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (אבות רפ"ד), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.
ו"גיבור שבגבורים", היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך" (ברכות נ"ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה'. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיון שגם היצר הרע הוא עובד ה', נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גבור שבגבורים.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "גיבור שבגבורים"

3) האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי. ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר.
ספר "זוהר לעם", פרשת וירא, סעיף 453

4) יצה"ר הוא כלב, ונחש, וחמור נוער, שמרכיבים עליו הנפש. כי ניתן יצה"ר לכל אדם, שיכבוש אותו תחתיו וירכב עליו. וכל השלמות באה ע"י יצה"ר, אם כובש אותו, כמ"ש, בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. ונמצא, שאם זוכה ורוכב על יצה"ר, הוא זוכה לכל.
וביצה"ר רכב אליהו ועלה לשמיים. כמ"ש, ויעל אליהו בסערה השמיים, כי הסערה היא יצה"ר, שאליהו כבש אותו ורכב עליו וזכה לעלות לשמיים. וכן כתוב, ויען ה' את איוב מן הסערה, משום שזכה לכבוש את הסערה. ומשום זה לומדים על היצה"ר, איזהו גיבור, הכובש את יצרו. כי אם כובש אותו, זוכה לכל השלמות.
ויש מי שנעשה לו חמור, שאינו מצער את רוכבו. שמי שזוכה לכבוש אותו בשיעור מסוים, נעשה לו היצה"ר חמור לרכוב עליו, והיצה"ר אינו מצער אותו עוד לעולם. ואלו הם המשתדלים בְּקַל וָחומר, שעושים את המצוות הקלוֹת כמו החמוּרות. ואז נעשה להם היצה"ר חמור, כי חומר אותיות חמור. ומשום זה כתוב באברהם, ויחבוש את חמורו. ומשום זה כתוב על המשיח, עני ורוכב על חמור. כי זכו לכבוש את היצה"ר עד שנעשה להם חמור לרכוב עליו, להביאם אל השלמות.
ספר "זוהר לעם", פרשת פינחס, סעיפים 486-487

5) כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.
כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.
באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.
אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.
אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'.
ספר "זוהר לעם", הקדמת ספר הזוהר, מאמר "שתי נקודות", סעיף 121

6) אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות.
אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'.
וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".
בעל הסולם, אגרת ה'

7) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.
הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.
ספר "זוהר לעם", פרשת אחרי מות, סעיף 65

8) בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.
אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.
התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.
לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.
וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.
התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.
אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים"

9) "כל שרוח המקום נוחה הימנו, רוח הבריות נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו".
הלא ידוע שיש צדיקים בעולם ואין העולם נוח מהם ויש להם מחלוקת. וכן אמרו חז"ל, "האי צורבא מדרבנן דרחים להו בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", אם כן אין רוח הבריות נוחה הימנו אם מוכח להו במילי דשמיא.
ויש להבין דהכוונה על דרך העבודה, כי מטרם שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, בני מתא, היינו הרצונות והמחשבות שלו, אינם מתנגדים למעשיו. אבל בזמן שמוכח להו במילי דשמיא, שאומר שצריכים לעשות לשם שמים, אז כל האברים שלו הם כנגד, עד שמשתדל שה' יעזור לו שיוכל לעשות לשם שמים.
וזהו אי אפשר בלי אור תורה, כמו שאמרו חז"ל המאור שבה מחזירו למוטב. וזהו על דרך שפירש אאמו"ר ז"ל, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה. שעל ידי שה' נותן לו את האור תורה, זה סימן שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו. וזה נקרא רוח המקום נוחה הימנו.
ואז רוח הבריות, היינו כל האברים והרצונות והמחשבות שלו, נוחה הימנו. כמו שנאמר "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו". וזהו "בכל לבבך – בשני יצריך".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "בכל שרוח המקום נוחה הימנו"

10) באמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.
כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם.
אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.
וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא.
מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.
נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים… זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה… היות כי הוא המשיך על ידי הסתירות הללו, את אור העליון, נמצא שעל ידי זה מתרבה הרוממות ה'.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ג "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן"

11) אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים.
אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".
מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים.
כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.
כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה"