מסירות נפש, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) ענין היגיעות, שהאדם מתיגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בענין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש. שרק זהו כלי, המכשיר לזכות לכל המדרגות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ר"ח "ענין היגיעה"

2) למה אנו רואים, שעל גשמיות יש הרבה אנשים שעובדים במרץ רב, אפילו במקום שיש סכנת נפשות, וברוחניות כל אחד ואחד נותן על נפשו שמירה ובדיקה יפה?
ועוד, על גשמיות יכול אדם לעבוד, אפילו שלא נותנין לו מחיר רב חלף עבודתו, ומה שאין כן ברוחניות אין האדם יכול להסכים לעבודה, רק שידע בבטח, שיש לו תמורה הגונה חלף עבודתו?
והענין הוא, שזה דבר ידוע, שהגוף אין לו שום ערך. שהרי הכל רואים, שהוא כלה והולך בלא כלום, וממילא קל להפקיר אותו, משום שהוא דבר הפקר ממילא. אלא ברוחניות יש בחינת קליפות, השומר להגוף, שהיא שומרת קיומו, לכן קשה להפקיר אותו. לכן אנו רואים, שאצל חילוניים יותר קל להפקיר את גופם, ואינם מוצאים כבידות בגופם. מה שאין כן ברוחניות. וזה האחוריים של הקדושה, המכונה "מסירות נפש". שדוקא על ידה זוכין לאור ית'. וטרם שהאדם נגמר בענין מסירות נפש, אי אפשר לו לבוא לשום מדריגה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ר"א "רוחניות וגשמיות"

3) באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'… וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו… ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא, שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה". ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו אלא רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"

4) בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.
שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.
אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.
כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.
זוהר לעם, כרך א', הקדמת ספר הזוהר, מאמר "המצווה השנייה", פסקאות 200-201

5) יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה … אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס, חלק ח') וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

6) עקידת יצחק, שאברהם, שהוא קו ימין, שהוא בחינת למעלה מהדעת, עקד את הקו שמאל, שהוא בחינת השכל, שעושה ביקורת על כל דבר. ונתן לו תמונה כללית מהמצב שבו הוא נמצא. והוא עזב את כל השמאל, וקיבל על עצמו בחינת ימין, שהוא למעלה מהדעת. על ידי זה זכה אחר כך לקו אמצעי.
היינו יש הבדל, בין שמקבל קו ימין מטרם שרואה קו שמאל, להמצב שלאחר שראה את מצבו של שמאל, הוא מחדש עוד הפעם את הקו ימין. וימין, שהוא בחינה למעלה מהדעת, שזה נקרא מסירות נפש, כיון שמבטל את כל הדעת שלו, מה שרכש מקו שמאל, והולך למעלה מן הדעת, ואז הוא זוכה לקו אמצעי.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "עקידת יצחק"

7) בזמן שהאדם לומד תורה, ואינו מוצא את החיים בהתורה, יש לו צער מזה, וזה נקרא "חיי צער תחיה". היינו שיהיה לו צער מזה שאינו מוצא את אור פניו יתברך. ומכל מקום אינו מפסיק מללמוד תורה. וזה שכתוב "ובתורה אתה עמל", אף על פי שלא מוצא אותו. נמצא בשיעור שהוא לומד תורה ומכוון למצוא אותו, כן היסורים מתרבים אליו. בשיעור מסוים שנקרא "יגעת", אז "מצאת"… שהוא ענין מציאות אור פני מלך בהתורה. נמצא שעל ידי היסורים מתרקם אצלו הרצון האמיתי לקבל אור פני מלך חיים. וזה נקרא יסורים של אהבה, שאין בהם ביטול תורה. והוא משום שכל כמה שהוא מרבה בתורה, כך הוא מרבה בהיסורים… וזה נקרא "את אשר יאהב ה' יוכיח". כי בכדי שיהיה להאדם יסורים האלו במה שלא מוצא את ה' בתורה, לא כל אדם זוכה שיהיו לו יסורים מזה. ולכן נאמר, "אשרי הגבר אשר תיסרנו ה'". ואת היסורים האדם צריך לקנות כדי שיהיה לו רצון וחשק אמיתי, כי דווקא בהרצון האמיתי מתגלה בבחינת יסורים, שאין להאדם כלי אחר להשיג את התענוג, אלא על ידי הרצון הזה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "ענין היסורים (ב')"

8) אמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה. היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה. כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון".
לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה"

9) מה יש לאדם לעשות, שרואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, ואף על פי שהגוף מתנגד לזה… הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים… ואינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע… אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה… אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו מבול מים, בעבודה"

10) אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו… היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה'. ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.
…וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה'… היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום". זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "אתם נצבים היום כולכם"

11) עתה ידעתי כח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה', ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם"?. כי אני מוצא את עצמי מחויב ומוכרח כהיום כתמיד, להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד, ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, כל ימי אפילו, זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש. יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי, ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב.
בעל הסולם, אגרת ט'

12) הנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובשביל כוונה זו ברא הקדוש ברוך הוא יש מאין את הרצון לקבל תענוגים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה סוד הצמצום, שהוא סוד ההסתר. ואז יש מקום לעבודה ובחירה, שהאדם יקבל עליו את התורה ומצוות, בזמן שאינו מרגיש את העונג שבהם. ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו הוא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר, כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", גם את הנפש הזה הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא. וזהו עבודה דמסירות נפש, שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו אחר כך כל התענוגים שהוכן עבורו, ולא יהיה במתנת המלך שום פגם של בושה. מה שאין כן לפני זה, היינו מטרם שהאדם הגיע למדרגת מסירות נפש, אלא שיש בו רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, שורה עליו בחינת צמצום ודין. היינו שהדין הוא שלא יכולים לתת לו, משום שהאדם יקבל זה בכלים דרצון לקבל. אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא בחינת רחום, כמו שאמרו חז"ל, "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו כל התענוגים שהכין בשבילו.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מלכויות זכרונות ושופרות"

13) הנה העבדות צריך להיות ביראה ואהבה. הנה על בחינת אהבה, לא שייך לומר, שצריכים ליתן מסירות נפש על זה. מטעם שזהו דבר טבעי. שהאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמ"ש: "עזה כמות אהבה". אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחינת יראה. זאת אומרת, שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בהעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה.
וזה כלל, שהגוף אינו מרגיש דבר, שהוא על דרך הכפיה, מטעם שהוא נבנה על דרך התיקון. והתיקון, שהעבדות צריך להיות בבחינת אהבה גם כן. שזהו תכלית הדביקות, כמ"ש: "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא [במקום שיש טרחה, שם יש סטרא אחרא]".
ועיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.
ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים. עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמ"ש: "עד שיערה עלינו רוח ממרום".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר רי"ט "ענין מסירות נפש"