השפעת הסביבה, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת בחיים", עיין שם בפירוש רש"י ז"ל, וז"ל: אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך, חלק יפה בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?"
ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך".
שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. א"כ, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השי"ת, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאד, דא"כ, היכן הבחירה שבאדם?
ובמבואר, תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו ית', גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה.
ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה, להתחזק בדרך הטוב, בכל מיני אמצעים ותחבולות. ויעשה, כל מה שתמצא ידו, לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך. ולא יפול ח"ו, תחת משאו באמצע הדרך.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד'

2) יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם – אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה. לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר – הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר".
בעל הסולם, מאמר "החרות"

3) אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו.
בעל הסולם, מאמר "שמעתי", מאמר רכ"ה "להגביה את עצמו"

4) יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.
וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.
וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.
כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מעוז צור ישועתי"

5) תבין דברי רבי יוסי בן קסמא (אבות פ"ו) שהשיב לאדם שביקש ממנו שידור במקומו, ויתן לו עבור זה אלף אלפי אלפים דינרי זהב. ענה לו רבי יוסי בן קסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה". לכאורה הדברים נשגבים מדעתנו הפשוטה, אשר, איך ויתר על אלף אלפי אלפים דינרי זהב, בשביל דבר קטן כזה, שלא רצה לדור בעיר שאין שם בני תורה, בה בשעה שבעצמו היה מוסמך וחכם גדול, ואינו צריך ללמוד ממי שהוא? – פלא גדול.
אולם במבואר, הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקויים בכל אחד ואחד מאתנו. כי הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, בדומה לחטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החטה מתגלים בפועל, זולת על ידי הסביבה שלה – שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו, אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו, שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל, וכמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש. לכן אין כל פלא על חכם כרבי יוסי בן קסמא, שבחר בטוב, ועזב את הרע. ולא התפתה בדברים וקנינים חומריים, כמו שמסיק שם: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו, לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". וכן הזהירו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". וכמו כן הבחירה בספרים כנודע. כי רק בדבר הזה יש להועיל לאדם או לגנותו, דהיינו, בבחירת הסביבה, אולם לאחר שבחר הסביבה, הוא מוטל בידיהם כחומר ביד היוצר.
בעל הסולם, מאמר "החרות"

6) יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, וע"י זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", מאמר "הצורך לאהבת חברים"

7) "ובחרת בחיים". עיקר הוא הסביבה. האדם נמצא תמיד בסביבה, והוא נמשך אחריהם בהכרח. לכן אם האדם שקוע במחשבותיהם של אביי ורבא, בטח שהוא מושפע מהם בהכרח.
ואם לרגע קט הוא שם מחשבתו בענין אחר באמצע הלימוד, דהיינו שחושב על איזה קשר שלדברים גשמיים, תיכף הוא נמצא בסביבה גשמית בהכרח, היינו שמתחיל להשתוקק אחרי הרצונות שהסביבה מחייבת אותו. וכמו כן בענין אביי ורבא. אם מעריך אותם רק ללומדים מופלגים, הוא יכול להשתוקק רק ללמדנות. ואם הוא מעריך אותם בעלי השגה, הוא משתוקק להשגות.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "עיקר הוא הסביבה"

8) אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדבקות החברה בלבד.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם"

9) אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר צ"ט "רשע או צדיק לא קאמר"

10) אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה. בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.
והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין למעלה מהדעת"

11) מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת. אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה, אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור שכל החברה נתיסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'. וזה דוקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה; מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, ומתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קנינים גשמיים. אלא שצריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "בענין אהבת חברים"

12) יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני. אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה. אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם. דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו. היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר ,איש את רעהו יעזורו"

13) האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו נצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים.
וזה כלל, שכל דבר חידוש, נתרגש האדם ומשתעשע עם החידוש. לכן לאחר שהאדם קבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חברו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג. ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודווקא משם הוא מקבל תענוג, לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו. ממילא אין תענוג, אין דאגה, ואין מקום ליגיעה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "כללות האדם"

14) כל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.
והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.
וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך. ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "סדר ישיבת התועדות"