שוויון, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) כתוב בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש, שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ב', אות י"ג

2) אור שנברא ביום א', היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ויש להבין מדוע הוא אומר מסופו עד סופו ולא מתחלת העולם עד סופו. אפשר לומר שבזמן שהאור מאיר בבהירות אז כל העולם בהשואה אחת, ולא שייך ראש וסוף, אלא שהסוף מאיר כמו בהתחלה. וזה דומה כמו שאומרים שראה מרחוק את העיר מקצה הראשון ועד קצה האחרון. וזה נקרא מסוף עד סוף. מה שאין כן כשיש הבחן מדרגות, אז אומרים התחלה וסוף.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אור שנברא ביום א'"

3) פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו. יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכוח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד. פירוש, מתייחד לפעול בכוח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי לייחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד כלומר אחד, מורה על עצמותו יתברך, שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשוואה אחת.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות א'

4) חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השוואה ביניהם.
בעל הסולם, מאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה"

5) בכדי שתהיה השתוות הצורה, היינו שהאדם, בזמן שהוא מקבל, שתהיה לו יכולת לכוון, שהקבלה תהיה בע"מ להשפיע, וזה כבר נקרא, שהוא משפיע. וזה נקרא "השתוות הצורה" או "דביקות". כי ברוחניות, השתוות נקרא "דביקות", הגם במעשה הוא מקבל. וזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע".
אולם איך אפשר זה, שיהיה מציאות לבוא לידי השתוות הצורה. היות שהרצון לקבל הזה, הבורא ברא אותו, ואיך אפשר לבטל הטבע מה שהבורא ברא. על זה ניתן תיקון, שבאמת הטבע של הרצון לקבל אי אפשר לבטלו. אלא על זה מוסיפים עליו כוונה דלהשפיע. נמצא, שהרצון לקבל, היינו מה שהאדם רואה דבר, שיכול מזה להנות, נשאר. היינו, שגם אח"כ האדם נהנה, רק בכוונה אחרת. שזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע". אבל איך האדם יכול לעשות כוונה אחרת, מלהיות לקבל לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שבסגולת התורה ומצות האדם יכול להגיע לידי השגת רצון להשפיע. ורק זאת העצה היחידה שהאדם יכול לזכות לכלים דהשפעה, שעל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שעל ידי התורה האדם ישיג כלים דהשפעה. ואז יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שה' רוצה לתת להנבראים. ומבחינה זו התורה נקראת "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות, שעל ידם האדם יזכה לכלים דהשפעה.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א'

6) דוקא על ידי איש ואשה נולד ולד. מה שאין כן מזכר לבד, או מנקבה לבדה, אי אפשר לצאת תולדה. ועל דרך המוסר נקרא זכר כח ההשפעה, ונקבה כח הקבלה. וענין תולדות, היינו מעשים טובים, שיהיה בהם רוח חיים.
לכן בזמן שיש לאדם כח השפעה לבד, אז אין לו היגיעה. ויש כלל לפום צערא אגרא. וכיון שיש לו כח השפעה לבד, ממילא אז חסרה לו היגיעה. ואם אין יגיעה אי אפשר לזכות לאור ה', כמו שאמרו חז"ל "לא יגעת ולא מצאת אל תאמין" (מגילה ו' ע"ב).
ואם יש לו רק כח הקבלה, ואין לו נצוצי השפעה, כבר אי אפשר לעשות הבחירה, שיוכל להיות מואס ברע ובוחר בטוב, כי אז אין לו הכח שיוכל להכריע לכף זכות.
לכן דווקא בזמן ששני הכוחות שוים, היינו כח הקבלה וכח ההשפעה, אז יש לו מקום עבודה ויגיעה, שיוכל להתגבר על ידי היגיעה ולהכריע לכף זכות. ואז המעשה הזה שהכריע לכף זכות נקרא ולד, היינו שהקדוש ברוך הוא נותן רוח חיים בהמעשה הזה. וזה נקרא "כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "דווקא על ידי איש ואשה"

7) כל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'.
וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית'.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות ס"ח-ס"ט

8) אל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שווים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בַּכְּלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכּלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מידתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו.
בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות ס"ח

9) דע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו".
ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב.
בעל הסולם, הקדמת פי חכם

10) אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה: א. כוח פוזיטיבי, דהיינו כוח בונה, ב. וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס. ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה, נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו, וכל פרט של המציאות בפרטיותו. והכוח השולל, המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו למצב יותר טוב ממנו. וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי"
בעל הסולם, עיתון האומה

11) "עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום".
"ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד'

12) עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים.
"ליקוטי עצות", ערך "שלום"

13) השגת המסקנות המוצלחות, עומדות בייחוד על ריבוי המחלוקת והפירוד, היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי ריבוי הניגוד והסתירה, וגדלות כוח הביקורת – כן מתרבה הדעת והתבונה. והעניינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כישלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה רק ממיעוט הביקורת ומיעוט המחלוקת שבענייניה… אם תתבטל המחלוקת והביקורת – תתבטל כל התקדמות בדעות והשכלות, ויתייבש מקור הדעת מהעולם.
בעל הסולם, מאמר "החירות"

14) כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה – אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת מ"ב

15) עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ע"כ צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות עָרֵב, הלכה ג-ל

16) גורן היו יושבים, בחיבה ובריעות ובאגודה אחת כסנהדרין, שאין חושדין זה את זה, שיהיו רואים זה את זה, להיות שומעים איש את חבירו ומתווכחים זה עם זה, עד שתצא הוראה כהלכה.
פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת חולין

17) כתוב בספר תהילים (קכז-ה) … לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מהו את אויבים בשער?
אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה
את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה.
תלמוד בבלי, קידושין

18) אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד… למה דווקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בבית הכנסת, אחרת משמע אין השכינה יכולה לשרות שם.. ומדוע דווקא עשרה, לא פחות ולא יותר. היינו, שאם יש שם תשעה אנשים, לא נקראת עדה. ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום… אלא דווקא עשר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא"(שבכל עשרה השכינה שורה). ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "אין עדה פחות מעשרה"

19) כידוע ה' אחד וישראל הם אחד, ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא שהוא אחד. וזה הרמז בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז בה' אלהיכם בודאי תהיו דבוקים אחד באחד, ושורה עליהם השם ברוך הוא, וזהו "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד.
ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, ספר דגל מחנה אפרים, פרשת ואתחנן

20) האדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור ד' השפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי ד' השואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי ד' השפעה, אך הוא הכין כלי ד' קבלה. ו"הדבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי ד' השפעה, שיכול להתגלות על זה אור ד' השפעה, הנקרא "רחום". ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "ברח דודי"