קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה … שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".
ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".
ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה.
כתבי רב"ש, כרך א', מטרת החברה – א'
2) סדרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים.
והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת … ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחיל אל חיל בעליות הקודש.
… על כן זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים-על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו".
לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות … והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם".
בעל הסולם, אגרת מז
3) אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים.
כתבי רב"ש, כרך א', אהבת חברים
4) אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה. לכן אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרוויח זמן ויגיעה. היות שהוא נמשך לפי הסביבה שלו.
בעל הסולם, שמעתי, רכ"ה, להגביה את עצמו
5) בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית, כשאמר לה אלישע.. האם יש לדבר לך אל המלך?
..ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו.
זוהר לעם, וייצא, 284-285
6) אם הוא, אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא, מכוח תכונתו עצמו, אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים.
בעל הסולם, שמעתי, מאמר צ"ט "רשע או צדיק לא קאמר"
7) אתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים … כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום.
כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו" … ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.. עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה.. ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת כ"ד
8) מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני… יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.
כתבי רב"ש, כרך א', מה לדרוש מאסיפת חברים
9) בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.
אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.
התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.
לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.
וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.
התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.
אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.
כתבי רב"ש, כרך א', מה לדרוש מאסיפת חברים
10) מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? …
העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש … אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.
ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מ'
11) עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ע"כ צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות עָרֵב, הלכה ג-ל
12) הכנה לתורה מה ששייך לנו, הוא ענין יראה. כמו שכתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה – אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.
כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת מ"ב
13) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך שיהיה לו ב' בחינות:
א) יחוד המעשה, דהיינו כאילו רק הוא לבדו בעולם וכן הקב"ה מגלה אליו בלי לבושין וכמ"ש "ואיש לא יעלה עמך", כשירצה לעבוד את ה' אזי יהיה רק לבד ולא יעלה עמו איש.
ב) ויש עוד בחינה אחרת לעובד ה', שצריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים כמ"ש (סנהדרין ע"א:) "קירוב לצדיקים נאה להם ונאה לעולם" כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה כביכול.
ספר דגל מחנה אפרים, פרשת שלח
14) ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השי"ת, ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשי"ת, ולהקים שכינה מעפר, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו לנבראיו.
כתבי בעל הסולם, שמעתי, מאמר ג', ענין ההשגה הרוחנית
