הכרת הרע, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה.
ספר "זוהר לעם", פרשת תצווה, מאמר "ובמדבר אשר ראית", פסקה 86

2) כל מה שעושה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול הוא אמת ופעולתו אמת. ואין דבר בעולם, שהאדם צריך לדחותו ולנהוג בו בביזיון, כי כולן פעולות אמת הן, והכול נצרך בעולם.
כתוב, אם יִישׁוֹך הנחש בלא לָחַש. אין הנחש נושך בני אדם, עד שלוחשים לו מלמעלה, ואומרים, לך הרוג את פלוני.
ולפעמים כמו שעושה זה, כן מציל את האדם מדברים אחרים. ועל ידו עושה הקב"ה נס לבני אדם. והכול בידי הקב"ה תלוי, והכול הוא מעשה ידיו. והעולם צריך להם. ואם לא היה העולם צריך להם, לא עשה אותם הקב"ה. וע"כ אין האדם צריך לנהוג בביזיון בדברי העולם. בדבריו ובמעשה הקב"ה על אחת כמה וכמה.
ספר "זוהר לעם", פרשת יתרו, מאמר "וישמע יתרו", פסקאות 29-31

3) כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד.
ספר "זוהר לעם", פרשת משפטים, מאמר "הסבא", פסקה 165

4) כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.
כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה.
כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

5) "איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דר"נ רפכ"ג).
על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (אבות רפ"ד), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.
ו"גיבור שבגבורים", היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך" (ברכות נ"ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה'. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיון שגם היצר הרע הוא עובד ה', נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גבור שבגבורים.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "גיבור שבגבורים"

6) כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, – ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת.
כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות"

7) תחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע, הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש, וזה נקרא, שע"י התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "קדושה וטהרה בעבודה"

8) לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמע"ט, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פָּעל ה' לַמַענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות, שאין בו חיסרון כלשהו. ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלמות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות.
ספר "זוהר לעם", פרשת בראשית ב', פסקה 103

9) מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו, שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו, ריקא כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו, איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור.
ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השם ית', זאת אומרת שיעור התקרבותו, ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, שדעתו גסה עליו, דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו, ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת, על ידי זה שלמד תורה הרבה. אם כן איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער. לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין. ומה היה התשובה, "איני יודע" פירוש הדבר שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים, הטעם הוא פשוט מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת. ועל זה השיב לו אליהו, לך לאומן שעשאני, כיון שראה שבא למצב ,שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו, לך לאומן שעשאני. פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה, לכן אל תדאג ולך קדימה ותצליח."
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ו "תורה נקרא יורה"

10) בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".
ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. וענין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם ית', שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.
אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמ"ש "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? – "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.
ובאמת, ענין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף. וזהו רק ע"י תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.
וענין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השם ית', אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם.
לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו. היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. וע"י השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר כ"ג "אוהבי ה' שנאו רע"

11) מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול להנות, מסיבת הכלי דלהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה.
אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא להיפך. לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא.
ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא, לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור אלא נשארים בחושך.
וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.
נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.
והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סדר העבודה"

12) אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.
ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.
ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.
אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד.
ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ב "אין עבירה מכבה מצווה"

13) האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.
ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר. עד שאם היה לו איזה כלי בגופו בלי שום חיסרון, נעשה לו עתה כמו דבר מיותר שאינו משמש לו כלום. ודומה לכלי עץ וחרס, שככל שחסרונו, חקיקתו, גדול יותר, כן מידת קיבולו וחשיבותו גדולה יותר.
ספר "זוהר לעם", פרשת ויירא, מאמר "חשבון קץ המשיח", פסקה 453

14) בכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם. נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עמו חסד, בזה שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין מילוי בלי חסרון".
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'.
ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה"

15) …אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים. אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל.
אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'. וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".
וזוכר אנכי… שספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום.
בעל הסולם, אגרת ה'

16) אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש"

17) אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים בדרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'.
כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.
ובהאמור, אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ.
אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

18) למה אנו צריכים להכרת הרע, שאנחנו מונחים כל כך בבוץ ואין מוצא, זהו המשל, והכל בשביל שצריך לתת תודה רבה. ויש הבדל על מה שעזר לו, וכפי ערך הטובה שקיבל, כך נעשה לו אוהב ודבוק בו. ויכול לעבוד בשבילו, בגין דאיהו רב ושליט. פירוש, גדלות הבורא ניכרת לאדם דווקא אם עשה לו נס גדול, ובשיעור הנס כך מתעוררת האהבה, וניכרת גדלותו בזה שהיה יכול לעזור במיצר הגדול. מה שאין כן, המרגלים אמרו, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו". וזהו מה שכתוב "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", שדוקא בזמן שהאדם נמצא במצב הצרות.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "צורך בהכרת הרע"

19) אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו", (קידושין ל').
זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה"… פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין השפעה"

20) מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע, שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש-"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.
כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי. ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך"

21) התורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג.
… נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה"

22) ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד".
בעל הסולם, אגרת ח'