הכנעה, קטעים נבחרים מן המקורות

1) "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו".
"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.
"והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו".
"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו".
ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל – "כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "רוממו ה' אלוקינו"

2) הדרך הנרצה מהאדם הוא ג' בחינות: הכנעה, הבדלה, המתקה, פירוש, "מארת חסר כתיב", כי האור של עוה"ז מתוך החושך נברא, "כיתרון האור מתוך החושך" – ו"שרגא בטיהרא מאי אהני [נר בצהריים – מהו מועיל]", וביממא לא סליק נהוריה [וביום לא עולה אורו]. וז"ס הקליפה קדמה לפרי, ולכן, הנעשה שותף לבורא במעשה בראשית, הוא מוציא את האור מתוך החושך, דהיינו, שמסתכל בעצמו כמה חשוך ומבוזה הוא לפני הקדושה של מעלה, והאיך לבוש בבגדים צואים, ובזה האור מוקף והבן.
ובתשומת לב לשאלת השי"ת, "ליראה את השם הנכבד והנורא", הוא מתחזק בכח גדול להכניע את הרע שבקרבו, עבדא בישא ושפחה בישא שיהיו נכנעים תחת גבירתה השוכן אתם בתוך טומאתם והבן, – עד אשר ירגיש בנפשו שההתעוררות לחיצוניות עבר ובטל ונכנע מאד, ואז יזכה לבא לבחינת "הבדלה", להבדיל בין האור ובין החושך, ולא יחליף ולא ימיר רע בטוב ולא טוב ברע, ואם המיר ימיר, דהיינו, התעוררות היצר ההכרחי לו, יהיה קודש בלתי לה' לבדו, שזו בחינת "המתקה" סוד ההשתוקקות לה', בסוד אהבה האמיתית, שבחינה זו באה אחר שיבדיל בין טוב לרע, בין רוממות הבורא ית' ושפלות עצמו, ויקיים בעצמו ובערת הרע מקרבך, כי יבוש מאד מפני עושיה, אז יזכה להמתיק ג"כ את השירים דיצר שלו, שאי אפשר לבער אותם, ומעלה אותם לשורשם האמיתי.
בעל הסולם, מאמר "אחור וקדם צרתני"

3) הנה, יש בחינת אשה, ויש בחינת בעל. אשה נקרא "דלית לה, אלא מה שיהיב לה בעלה [שאין לה אלא מה שנותן לה בעלה]". ובעל נקרא, שהוא עצמו ממשיך לתוך בחינתו כל טוב. הנה ברכים נקרא בחינת הכנעה, כמ"ש "וכל ברך לך תכרע".
ובענין הכנעה יש ב' בחינות:
א. מי שמכניע את עצמו לפני מי שגדול ממנו. והגם שלא יודע מעלתו, אלא שהוא מאמין, שהוא גדול, ומשום כך, יש לו הכנעה לפניו.
ב. שהוא יודע את גדלותו ומעלתו בבירור גמור.
ובענין אמונה בהגדלות של העליון, יש גם כן ב' בחינות:
א. שהוא מאמין, שהוא גדול, מטעם שאין לו עצה אחרת. היינו, שאין לו שום דרך ומבוא, איך לידע את גדלותו.
ב. שיש לו עצה, איך לידע בדעת ברורה וצלולה את גדלותו. ומכל מקום הוא בוחר בדרך האמונה, מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר". זאת אומרת, הגם שיש לו ניצוצין בגופו, שהם רוצים דוקא לדעת גדלותו, ולא ללכת כבהמה, ומכל מקום הוא בוחר בדרך האמונה, מטעם הנ"ל.
נמצא, שמי שאין לו עצה אחרת ובוחר באמונה, נמצא שהוא בחינת אשה. היינו בחינת נקבה, "תשש כוחו כנקבה", והוא רק מקבל מבעלה.
ומי שיש לו עצה והוא לוחם ללכת בדרך אמונה, הוא נקרא בחינת "איש מלחמה". לכן, אלו שבוחרו בבחינת אמונה, בזמן שהיה להם עצה ללכת בבחינת ידיעה, הנקרא בעל, המה נקראים "אשר לא כרעו לבעל". היינו שלא נכנעו לעבודת בעל, שהוא בחינת ידיעה, אלא שהלכו בדרך האמונה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קי"ח "להבין ענין ברכים אשר כרעו לבעל"

4) בחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.
אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.
כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.
… אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה'. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.
כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו מבול מים, בעבודה"

5) ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".
וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.
ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.
וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ג "ענין הגבלה"

6) מכתבך מיום י"ג תשרי קבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: "מכיר אני בשעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי". עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי למד אותך תורה חדשה זו? אין זה כי אם שאינך דבוק עמי כמקדם, ועל כן אתה שומר כרמים זרים.
דע כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.
אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.
אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.
בעל הסולם, אגרת כ"א

7) בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.
אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.
התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.
לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.
וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.
התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.
אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים"

8) בעל כוח נקרא מי שיש לו רצון חזק ולא למי שיש לו אברים חזקים, על דרך "איזהו גיבור הכובש את יצרו", כמו שנוהג בכוחות של אברים חזקים.
למשל, מי שרוצה לילך לאיזה מקום ויש אנשים שמפריעים ללכת בדרך שהוא רוצה, וכל אחד ואחד מושכו לאותו מקום, שהוא רוצה, ואם נמשך אין לך כוח כנגדם להכניעם, אז הוא נמשך מהמקום שהוא רוצה ללכת אל המקום שהגיבור שביניהם רוצה, כי הוא מכניע את כולם, משום שהוא בעל כוח.
כמו כן בכוחות נפשיים. האדם מורכב מהרבה רצוניות. וכל אחד ואחד מהרצוניות רוצה להכניע את רצונות האחרים ולהמשיך את הגוף, שילך לצדו.
וגם כאן הרצון החזק ביותר שבין הרצונות הוא הגובר. ובאם שנמצא אדם, שכל הרצוניות הם שווים, שאין לאף אחד יותר כוח משל חברו, אז הוא יכול להיות בבחינת מנוחה מוחלטת, משום שאין לו רצון שיתגבר על השאר, לכן כולם עומדים ומושכים את הגוף, והגוף עומד באמצע, ואין זז משהו, לא לכאן ולא לכאן, שכולם מושכים בכוחות שווים.
אז ממילא הוא נשאר על מקום בלי שום תנועה, אפילו שיהיה לו כוחות חזקים, אבל כולם גיבורים בכוחות שווים, ממילא אין אף אחד שיוכל להכניע לחבירו. ורק כשיש לו כוח אחד חזק, אותו כוח הוא יכול לפעול וכל הרצונות מתבטלים כנגדו.
נמצא לפי זה, אם האדם רוצה שיצליח בתורה, אזי הוא צריך לראות, שהרצון לעסוק בתורה יהיה יותר חזק משאר רצוניות שבו. ואז הם נכנעים נגדו, משום שיש בכוח הגיבור להכניע את החלש. לכן הרצון החזק מכניע את רצון העצלות ואת רצון לכבוד, ואת שאר תאוות.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "חילך לאורייתא"

9) התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כח ללכת נגד הטבע. כי ענין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא ע"י התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'"