קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך המאמר "עניין ההגבלה", בעל הסולם, "שמעתי" נ"ג: "כתוב: "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות לא שייך לומר שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה, כי בזמן הגדלות השמחה בא מאליו, אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה, ואז בזמן הקטנות שיהיה להם שמחה אעפ"י שהם מרגישים קטנות, זהו עבודה גדולה.
וזה נקרא עיקר אצילות של המדרגה, שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות, והגדלות הוא רק תוספת, וצריכים להשתוקק על העיקר ולא על התוספות."
בעבודה שלנו אנחנו מגיעים בשלב מסוים להצטלבות, לפרשת דרכים, שאחריה בהמשך הדרך אנחנו כבר חייבים למדוד את המצבים שלנו, או בתוך הרצון לקבל, או מחוצה לו. הכול תלוי בכך, איפה אנחנו מודדים את מצבינו, את ההצלחה שלנו, את ההתקדמות השוטפת.
אם אנחנו מודדים בתוך הרצון, אנחנו שמחים לגדלות: לגובה ולמילוי. זהו "קו שמאל" שלוקח אותנו לצד האגו שבתוכו אנחנו שואפים לראות ולמדוד כל דבר. וב"קו ימין" אנחנו מודדים את הכול ביחס לקבוצה ולבורא.
ב"קו ימין" אנחנו לא שמים לב למצב שבו אנחנו נמצאים ומקבלים כל מצב כמושלם. כלומר, אנחנו לא לוקחים בחשבון את הרגשות שלנו, לא משנה מה הבורא שולח לנו. אנחנו תמיד מודדים את הכול מתוך ההשפעה, כלומר, מחוץ לנו.
וב"קו שמאל" להפך, אין לי מחשבות אחרות חוץ ממחשבות על עצמי ועל מה שקורה לי. רק לזה אני דואג מהבוקר עד הלילה.
בהתאם לזה העבודה בשני הקווים האלה שונה: היא תלויה במה אני דורש מכל מצב. אם זה "קו ימין", אני דורש להישאר כמו שאני עכשיו ודואג רק לא לאבד את הכיוון להשפעה לבורא דרך הסביבה ודרך כל הבריאה.
כאן אני עובד על הקטנות שלי כדי לעשות את עצמי כמה שיותר קטן. אני רוצה להשפיע מקסימום לבורא, ולא להרגיש לא שאני משפיע ולא שהוא נהנה ממני. כלומר, אני מקטין את התגובה בכל דרך אפשרית, חותך את כל החוטים, את כל הדרכים שבהן יכול להגיע אלי הד על פעולת ההשפעה שלי שאני מנסה להגדיל עד כמה שניתן.
זאת עבודה עם השפעה מקסימלית ושכר אפסי. במידה שאני מסוגל לעשות חשבון נקי על ההשפעה החלוטה ללא תמורה, ביחס הזה (כמו "ראש-תוך-סוף") נמדדת המדרגה הרוחנית שלי. בצורה כזאת אני כבר מייצב את עצמי ומתחיל את העבודה ההדדית עם הבורא. הבורא פותח לי יותר ויותר אפשרויות.
אחרי שאני מתייצב במדרגה הקודמת אני מבקש עוד ועוד כוחות כדי להוסיף בהשפעה. וכמובן, בשביל זה אני אצטרך עוד יותר להתגבר על האגו שלי כדי לא לקבל שום תמורה בחזרה. ומה שאני בכל זאת מקבל מהבורא, אני יכול גם להפוך להשפעה – זו עבודה נוספת מעבר לעבודה. כך אנחנו מתקדמים.
הבעיה היא בפרשת הדרכים עצמה, בפיצול שנוצר. העבודה הזאת חוזרת בכל מדרגה בעלייה לרמה הרוחנית הבאה. מתגלה ה"רשימו" השבור ואני חייב להתייצב בפרשת הדרכים הזאת, כדי שיהיה לי ברור איפה "קו שמאל" ואיפה "קו ימין". אני לא יכול פשוט ללכת ימינה ובכלל לא להסתכל לצד שמאל.
אי אפשר לעשות זאת, הרי קו אחד נבנה מעל הקו השני. אם אני הלכתי ב"קו ימין" בצורה נכונה והגעתי לנקודה כלשהי, אז באותה המידה גדל גם "קו שמאל" שלי. אבל אני חותך אחד מהשני – כך נוצר "תוך" ו"סוף" של ה"פרצוף" הרוחני שלי. והמקום שבו אני עושה חשבון נקרא "ראש". כך אני מתחיל לבנות את ה"פרצוף" הרוחני שלי. וזו כבר עבודה רוחנית מעשית. וכל זה נבנה על בסיס תמונת העולם שהבורא מצייר לפניי מתוך היחס שלי למציאות.
שאלה: איפה נקודת העצמאות שלנו בשרטוט?
תשובה: אנחנו מקבלים עצמאות רק בפרשת דרכים, אבל היא קיימת תמיד. אנחנו כל הזמן חייבים להרגיש את עצמינו בפרשת דרכים, כמו שכתוב: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים." בכל פעם צריך להחליט ותמיד לבחור ב"קו ימין", אבל לא למחוק "קו שמאל", אלא לבנות את ההתקדמות שלי מעליו.
ידיעות קודמות בנושא:
"אור ישר" המוביל לעולם אין סוף
קו אמצעי – הדרך הישרה אל הבורא
ג' קווים
