קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מה הקשר בין הפרט והכלל? כיצד קבוצה קטנה שקיבץ אברהם בבבל העתיקה הייתה מסוגלת להשפיע על ההתפתחות של כל האנושות? מדוע הכול מרוכז סביבה וגם היא בעצמה ממשיכה להתגלגל. הבעיה היא, שבעולם שלנו אנחנו מונים את האנושות מבחינה כמותית כמו ראשי בקר, מחלקים אותה לפי מיליארדים, מיליונים ומסתפקים בכך. אנחנו לא יודעים לעשות חישוב איכותי. כתוצאה מזה יש בעולם שלנו התנגשות בין כמות לאיכות. אנחנו מכריזים על השוויון בין כולם! אבל, כיצד זה יתכן? אם לאדם אחד יש רכוש של מיליארד בני אדם אחרים או אם מישהו בריא ואלף אנשים חולים? ובכלל, במה אנחנו שווים? בזה שלכל אחד יש גוף? האם יתכן שלפי קנה המידה הזה אנחנו מעריכים את האנשים? אנחנו לא יכולים לשקול כל אחד לפי הערכים הנכונים. מה אפשר להשוות? את הרגש? את השכל? כיצד אפשר להשוות אחד עם השני?
למעשה, אין שוויון. כל אחד נולד עם הרכב תכונות מיוחד משלו וכל אחד הוא מיוחד. ואף על פי שאנחנו באמת היינו רוצים שכל בני האדם יהיו שווים, אנחנו בכל זאת שונים במקור. בעל הסולם מסביר במאמרו "השלום בעולם" שכדי להגיע לשוויון האמיתי בינינו דרושה עבודה גדולה.
אותו הדבר בנוגע לרוחניות. כי גם לפי ייעודנו הרוחני כולנו שונים. לכל אחד יש תכונות משלו, גורל, סגנון התקדמות משלו, תפקיד מיוחד בתוך המערכת הכללית. המערכת הזאת כמו גוף אחד שבו כל תא חשוב, אבל כל התאים וכל האיברים שונים ביניהם.
מכאן ברור תפקידה של קבוצת אברהם שקיבלה ייעוד חדש, הפוך מתפקיד כל יתר האומות. הרי בבבל שולט הרצון האגואיסטי שמתפתח ומתחזק יותר ויותר, וקבוצת אברהם, להיפך, מפתחת את הרצון להשפיע. האגו גדל יחד עם ההתפתחות של הרצון להשפיע מעל הרצון לקבל, ב"אמונה למעלה מהדעת".
ההתקדמות של תלמידי אברהם שונה לחלוטין מהתקדמות יתר העמים שמפתחים את הדעת לעומת הראשונים שהם מפתחים את האמונה. לכן, באותם הזמנים, כאשר קבוצת אברהם מילאה את תפקידה בצורה נכונה, היא לא פיתחה את המדע ולא את התרבות העממית המסורתית כמו מוסיקה, ריקודים וכולי. לכל אלה הוקדשה תשומת לב מועטה, ועיקר המאמצים הוקדשו להתפתחות הרוחנית. הכול התרכז רק בזה.
בהמשך, העמים האחרים התחילו לאמץ מהם אבחנות שונות ועל סמך זה לפתח מדע, תרבות ואומנות. למשל, הפילוסופים היוונים העתיקים שאבו את יסודות גישתם מתוך חכמת הקבלה, ובהמשך הם הודו בכך.
כפי שאנחנו רואים, הייחודיות ביחסים בין הפרט והכלל, בין עָם קטן לכל האנושות, בכל זאת נשארה במשך כל ההיסטוריה עד עכשיו והיא תישמר גם בעתיד.
אנחנו, בדומה לאברהם אבינו, מקבצים חברים מכל העולם, קוראים להם להצטרף לדרך הכללית לבורא. ובכל זאת, אנחנו נשארים המיעוט המזערי, כי דווקא כך צריך להיות כדי לאזן את העוצמה הכמותית של האנושות עם עוצמתנו האיכותית. שני החלקים הללו חייבים להיות מאוזנים. אם למשל נותנים לילד קטן כוח גדול, הוא יזיק לכולם, ואם נותנים לו שכל בלי להוסיף כוח, אז הוא לא יוכל לממש אותו. לכן, הכול צריך להיות שקול במידה, כדי שהגוף, השכל והרגש יהיו מותאמים נכון בהתפתחותם.
בהתאם לזה, יתכן שאנחנו אפילו נצטמצם ויתר העולם יגדל. נאמר "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", הם ידעו דרכנו, אבל לא יצטרפו אלינו מיליוני בני אדם. זה יקרה בשלב האחרון…
מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 02.03.2014
ידיעות קודמות בנושא:
בבל, אז והיום
המערכת האנלוגית זה "כמעט" לא נחשב
לראשונה מימי אברהם
