קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כתבי רב"ש, שלבי הסולם, מאמר י"ג, "מעוז צור ישועתי":
"בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח. ואח"כ מתחיל בדברי תפילה. ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח…"
אנחנו תמיד דנים על המצבים ומעריכים אותם מתוך הסדר של הכלים. כי האור תמיד נמצא במנוחה מוחלטת והכול תלוי דווקא באיזה אופן אני אצליח לסדר נכון את הכלים בזה אחר זה ואפעיל אותם בדרגות תואמות של "עביות" ו"זכות", בכל מיני צורות ואופנים. בהתאם לזה, אני מגיע להשפעת האור המרבית, המועילה ביותר.
באופן דומה אנחנו מסדרים את הבקשה שלנו, אם למשל פונים בעניין כלשהו למשרדי ממשלה. צריך לסדר ולכתוב נכון את הבקשה, להעביר את זה דרך האנשים ה"נכונים", ולפעמים בעולם המקולקל שלנו אנו נאלצים להשתמש בפרוטקציה…
זאת אומרת, סדר הפעולות חייב להיות מאוד ברור. ולכן אנחנו פועלים, החל מהרצונות הזכים יותר ואחר כך עוברים לרצונות יותר "עבים", מחשובים יותר לחשובים פחות, ולפעמים במקרה הצורך, להיפך.
אבל לפני שאני פונה לבורא אני צריך "לעבד" בתוכי את ההודיה, את חשיבות המטרה, חשיבות הנותן, בגודל הנותן. על ה"קליפות" של העולם שלנו זה מוקרן בצורה של חנופה והתרפסות שעוזרים להשיג את הרצוי. אבל ברוחניות אין פרוטקציה, אני מעלה את החשיבות שלו בעיניי, וזה בונה ומסדר נכון את הכלים (הרצונות) שלי. על ידי זה אני נעשה יותר קרוב אליו.
כך או אחרת, השינויים נעשים רק בכלים, ובאורות אין שום שינוי. שבח והודיה אינם דרושים כדי לרָצות את הבורא, אלא בשבילנו, הם מאפשרים לנו להתקרב אליו.
אבל לא מפני שהוא נעשה רךְ במשהו ביחס אלינו, בו לא משתנה כלום. עכשיו אני רואה ומגלה שהוא מחייך, ואחר כל מגלה שהוא מתרגז… אבל, מה שלא יהיה, את כל זה אני מגלה כלפי הכלים שלי, בתפיסה שלי. ובו כל הצורות בבת אחת, ללא שום הבדל וללא שום צורה…
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "מעוז צור ישועתי", 03.12.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הודיה לבורא זה מנוף לפסגות חדשות
הכול מתחיל מהודיה
כוח התפילה וכוח ההודיה
