מ"אני" ל"אנחנו"

שאלה: מומחים באוניברסיטת קליפורניה מצאו כי סימן עיקרי למערכת יחסים מאושרת ומוצלחת הוא השימוש של בני הזוג תוך כדי שיחה במילה "אנחנו". השימוש במילה "אנחנו" מעיד על קשר הדוק בין אנשים, שאינם כפופים לאגואיזם ביחסים, ומתכוונים לפתח שיתוף פעולה פורה ביניהם. האנושות כל הזמן חיה ב"אני, אני, אני", וממשיכה לחיות באופן כזה. האם הגענו למבוי סתום עם סגנון הדיבור הזה?

תשובתי: לא, "אני" זה לא מצב של מבוי סתום, מפני שזה היסוד שלי: על מה אני עומד, לאן אני נע, מה אני רוצה לעשות, לשנות לטובה על פני האדמה. לכן אני לא חושב, ש"אני" זה חלק רע בדיבור שלנו. להיפך, תלוי מה אני מושך ומחבר ל"אני" הזה.

שאלה: מה צריך להדביק ל"אני"?

תשובתי: יש לי דעה, יש לי כוח, יש לי אפשרות, יש לי יחס טוב כלפי אחרים, אני רוצה לגלם את כל זה. ואז "אני" זה אלמנט חיובי.

שאלה: ומה זה "אני" רע?

תשובתי: כמובן שלהיפך: כאשר אני רוצה לכופף אחרים למען ה"אני" שלי וכדומה. דווקא ה"אני" צריך להיות מובן באופן ברור לאדם, מי ה"אני" שלו?

שאלה: מה הדרך של האדם מה"אני", לאן הוא מתקדם?

תשובתי: מה"אני" אנחנו נעים לעבר "אנחנו", אבל "אנחנו" קיים אך ורק ותמיד כמכנה משותף של ה"אני" שלנו. ולא אחרת. כאשר אני מתחיל להכניע את עצמי בפני "אנחנו", אבל אני הוא זה שעושה את זה ולא מישהו אחר אומר לי באופן מוכר "אנחנו", כאשר אני מכניע את עצמי ואומר "אנחנו", כלומר מוכן להתחבר עם אחרים, בידיעה שהתוצאה מכך תהיה "אני" אחד משותף, זו כבר דרגה אחרת. זו כבר עלייה מעל ה"אני" הקטן ל"אני" גדול, שכולל בתוכו את "אנחנו".

מתוך תוכנית טלוויזיה "חדשות עם מיכאל לייטמן", 04.12.2018