לעולם לא עוד!

נולדתי בשנת 1946 וגדלתי בצל מלחמה אכזרית אשר גבתה את חייהם של מיליוני בני אדם, בצל הטרגדיה המטורפת שנקראה השואה של העם היהודי. השואה נגעה בי באופן אישי. אמנם התמזל מזלם של הורי לשרוד, אך שני שליש מקרובי משפחתי נהרגו במחנות ההשמדה.

לכן השואה עבורי אינה זיכרונות רחוקים, אלא תזכורת כואבת למה שעשוי להתרחש גם לנו. השאלה "כיצד ניתן למנוע שואה נוספת?" אינה שאלת סרק. אני שואל אותה עם כל הכאב וכל האחריות שאותם אני חש. אני מרגיש כיצד אוקיינוס של שנאה מטביע אותנו. סימנים של אסון מתקרב מעולם לא היו כל כך ברורים. כל הדו"חות הבינלאומיים זועקים בגלל צמיחה חסרת תקדים של אנטישמיות.

ביום הזיכרון לשואה ב – BBC נשאלת השאלה: האם לא הגיע הזמן להפסיק לדבר על השואה? באנגליה מתוכננת ועידה מדעית בקשר ללגיטימיות קיומה של מדינת ישראל. נחתם הסכם בנושא תכנית הגרעין של איראן, שמהווה הוכחה נוספת שאינאנו יכולים לסמוך על "בעלי בריתנו". כל זה מעורר דאגה רבה לעתידנו.

עם זאת אפשר עדיין למנוע שואה חדשה, אך לשם כך לא מספיק להיות בצער על העבר. הדמעות צריכות לפנות מקום להבנה ביקורתית של מצבנו הנוכחי וחיפוש אחר אמצעים לתיקונו. מפני שאנחנו חיים במערכת כוחות סגורה ונטולת רגש. החוק שלפיו המערכת הזאת פועלת הוא חוק ההומאוסטזיס, כלומר קיום מאוזן והרמוני של כל מרכיבי המערכת. לכן, אם אנחנו פועלים בהתאמה לחוק הזה, כלומר שואפים ליצור יחסים הרמוניים טובים, אז אנחנו מרגישים טוב. אבל אם אנחנו מפורדים, אז המערכת הזאת  מחזירה אותנו בכוח לאיזון איתה. לפעמים תיקון כזה מלווה בייסורים נוראיים.

אני יודע, עד כמה לניצולי שואה ולבני משפחתם קשה לקרוא את השורות האלו, אך למרות זאתהאמת צריכה להיאמר השואה התרחשה מפני שעם ישראל לא פעל לפי חוק האיחוד הזה.  למה דווקא אנחנו? מפני שמוטלת עלינו אחריות מיוחדת למימוש החוק הזה עוד מימי אברהם. מייסד האומה שלנו, אברהם, גילה שהכול מנוהל לפי . כאשר נוצר פילוג בין תושבי בבל העתיקה בשל גדילת האגו, אברהם החל ללמד את הבבלים את שיטת האיחוד. אותם מעטים שהלכו אחריו, החלו להיקרא בהמשך עם ישראל. לכן מימוש חוק האיחוד מהווה את משמעות הקיום של העם שלנו. ההצדקה היחידה לקיומנו כעם היא בהעברת הידע על חוק זה  בקרבנו ובקרב כל יתר אומות העולם.

בתחילת המאה שעברה קיבלנו הזדמנות לחזור לארץ ישראל, אבל לא כדי לבנות "בית לכל היהודים", אלא כדי לרכוש שוב את האיחוד שאבד. למרבה הצער לא עשינו זאת בזמנו. רוב יהודי אירופה העדיפו להישאר בקהילות המקומיות שלהם או להתבולל. התגובה לכך מצד המערכת העליונה הייתה השואה עוד בתחילת שנות ה – 20 זמן רב לפני שהעולם נשטף ונחנק בדם, המקובלים הרגישו את הטרגדיה המתקרבת וקראו ליהודי אירופה לחזור לארצם ולהגיע לאיחוד, אך אלו לא שמעו בקולם. במקום להתאחד לאומה אחת מרצוננו הטוב, התקרבנו זה לזה בשל הייסורים הנוראיים של השואה שלאחריה קיבלנו את המדינה.

המנדט האמיתי לקיומה של מדינתנו אינו החלטת האו"ם, אלא משימתנו. כפי שכותבים המקובלים, המדינה שאותה קיבלנו, ניתנה לנו רק לצורך מימוש חוק האיחוד, וזה בדיוק מה שהעולם דורש מאיתנו. בתת מודע, תושבי העולם רוצים שנשיג בינינו איחוד ונעביר להם את שיטת אברהם. אנחנו מסרבים לעשות זאת עד היום  ובכך מעוררים ומזמינים אנטישמיות. דווקא הסירוב הזה יכול להפוך להיות הסיבה לשואה הבאה.

יום השואה ויום העצמאות צריכים להפוך לימים של מימוש משימתנו. ימים של חישוב והערכה מחודשים לקיום העם שלנו. בימים אלה עלינו להתאסף סביב אלפי "שולחנות עגולים" בכל רחבי ישראל והעולם ולהבין כיצד עלינו להשיג עצמאות אמיתית, עצמאות מהאגו שלנו. כיצד לעלות משנאת חינם לאהבת אחים. רק כך אנחנו יכולים להבטיח את העתיד לנו ולילדינו, ולומר בביטחון מלא: לעולם לא עוד!".

 

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest