דף הבית / הכול על הקורונה / ליל הסגר 2020 – תמונת ראי לחברה הישראלית

ליל הסגר 2020 – תמונת ראי לחברה הישראלית

כנראה שהשנה באמת נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות. נשב סביב שולחן עטוף מפה לבנה, קערת פסח תעטר את השולחן החגיגי, וצג מחשב נייד בוהק, משובץ בקוביות קטנות, בהן ינופפו לשלום הבנים והנכדים, הדודים והשכנים. סדר פסח וירטואלי. הראשון מסוגו מאז יציאת מצרים.

לשעה קלה אווירת החג תפריח את השיממון. תפוגג את ענן הבדידות שרבץ עלינו בשבועות האחרונים. זו השנה הראשונה, הפסח הראשון, שאנחנו באמת חוגגים. לראשונה מתגלה לנו שכבה חדשה ביחסים בינינו כעם. לראשונה נחשף רובד עמוק יותר בקשרים העמוקים שלנו כאומה ישראלית. ואלה הן מילים מדודות.

הלילה הזה יהיה שונה מכל הלילות בכך שהוא יהיה שיקוף של מצבנו העגום. אנחנו לא עם אחד. אנחנו אוסף של עמים וחמולות, מגזרים וקבוצות, חוגים ועדות. שבכל הלילות אנחנו עם נפרד ומפולג, והלילה הזה כולו אמת. חושף בפנינו את השקר והזיוף שבו חיינו. אנחנו לא באמת רוצים לצאת ממצרים.

ומצרים היא לא חבל ארץ לאורך שפת הנילוס, או רצועת חופי סיני. ויציאת מצרים היא לא אירוע גורלי שהתחולל לפני אלפי שנים. מצרים היא מצב רוחני. מצרים היא הרגשה שמתחוללת בינינו. מצרים היא כאן ועכשיו, בעם ישראל.

כשכתוב "היום נהייתם לעם" מדובר על היום שאחרי היציאה ממצרים. בזמן חירותנו, בתקופה של הגאולה. לפני כן, כל אחד שבוי ברצון שלו. באגו שלו. במצרים – במיץ הרע, בתמצית הרוע, ביצר הרע. משתחווים לפרעה שמולך בנו, בכל כולנו עד לנימים הקטנים.

לכן, אין הבדל של ממש אם נשב עם סבא וסבתא או נשב בדד. לא זה ההבדל בין הפסח האמיתי, המקורי, לבין המנהג החגיגי המוכר. דווקא כשאנחנו לא יושבים בהרגשה משותפת כעם, כמשפחה אחת, בולט עד כמה היינו שקועים באגו לפני עידן הקורונה.

העניין הוא לא לילה אחד בלב ניסן, אלא איך אנחנו נוהגים כל השנה. גם לא מדובר רק ביחס המצומצם כלפי המשפחה הגרעינית והמורחבת, שמטבע הדברים הם קרובים לנו יותר, אלא אל כלל החברה הישראלית. התקדמנו כעם וכחברה לרמת קשר כזו שלא מספיק לחגוג רק עם הסבים והסבתות מנהג קדום בן 3,500 שנה.

הגיע הזמן, וזה אכן מורגש בלבבות רבים, שבאמת ובתמים נצא ממצרים, נצא מהאגו הצר והאכזר שלנו, נתעלה מעליו ונתלכד כאיש אחד בלב אחד. הגיעה השעה שנקבל את התורה, את הכוח שמחבר אותנו, את הכוח שקושר אותנו כעם ישראל – עם שכולו מוכוון יָשָׁר אֵל, מוכוון לאהבה וערבות הדדית.

והנה באה הקורונה ומלמדת אותנו מי אנחנו. מבודדת אותנו, סוגרת עלינו ומחייבת אותנו לחשבון נפש לאומי: למה השנה אני לבד? למה אני לא עם אימא ואבא? למה אנחנו לא יושבים בחיק המשפחה עם הנכדים? מתי הסגר הזה ייגמר כבר? וברגעים חנוקים, כשחושך מצרים ממלא את המחשבה, צצות גם שאלות של מי אני ומה אני, ומה אנחנו ולאן אנחנו.

לא מדובר בקורונה. אלא במשהו גדול יותר מהנגיף הזה. משהו גלובלי, אוניברסלי. הצצה למרחב חדש שלא הכרנו. מקום שחבוי בנו ובינינו. תזוזה רגשית, תהייה איפה היינו עד עכשיו? קבורים במעמקי האדמה. והקורונה כמגפה שבולמת את חיינו מראה לנו עד כמה החמצנו התדר הנכון של פסח. אין זכר ליציאת מצרים. האגו משך אותנו לעמוד לבד בלב מדבר. בשקט מקפיא.

ומכאן עולה תפילה אחת. מתרקמת בקשה מכל מרפסת וסלון, מכל שולחן ושיחת ועידה: רוצים לצאת מהלבד. הביחד נחוץ לנו עכשיו. רוצים להיות מקושרים בלב אחד. רוצים לגשר על הפער בין הסיפור שאנחנו מספרים לבין החיים עצמם. נכון, עברנו שנה קשה, שלוש מערכות בחירות תחרותיות, תועפות של סכסוכים ומאבקים.

אבל אנחנו לא מטשטשים כלום. אנחנו אגואיסטים חסרי גבולות. בעורקים שלנו זורמת דחייה מהאחר. אלה הרהורים טבעיים של שנאה – "הר סיני" – ועל אלה אנחנו מבקשים: על כל הפשעים תכסה אהבה. זה הכול. מבקשים רק אהבה. שלח את עמי באהבה.

וברגע מסוים, בין ביס מהדג או טעימה מהחרוסת, בחיפזון ממש, הנס יכול להתגשם. נתמלא בהרגשה של חיבור, תחושה של משפחתיות חובקת עולם. נהייה מוצפים באהבה שלא הכרנו. כוח האחדות יפרוץ כל גבול, יבקע קירות, ישבר מחסומים. העולם יהיה שקוף, היחסים בינינו יתאחו, ולא נרגיש בידוד.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest