האם "רעך" הכוונה למשפחתך הקרובה, חבריך?

כיצד והאם ניתן בתפיסת המציאות הנכונה, לאהוב מישהו כפי שהינך אוהב את עצמך? מהו התנאי ההכרחי להתחלת ההרגש "ואהבת לרעך כמוך" כלפי המציאות?

'ואהבת לרעך כמוך' זהו כלל גדול בתורה. (תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, ל', ב')

מעשה בנכרי אחד שבא לפני הלל, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך] זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור [והיתר פירוש הוא לך ולמד]. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, א')

ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך[..] החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן". (הרמב"ם, "משנה תורה", ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ד)

גמילות חסדים לא היה נמצא כמו באברהם[..] והבאת שלום שבין אדם לחבירו, שהרי היה אב המון גוים, מפני זה הוא מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים. (מהר"ל מפראג, ספר גבורות השם, פרק ו)

באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו, (ויקרא יט): ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש. (הרמח"ל, ספר "מסילת ישרים", פרק י"א, בפרטי מדת הנקיות)

ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. (רבי נחמן מברסלב, ספר "ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד')

אמרו ז"ל: לא ניתנו תורה ומצוות, אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "מתן תורה", ט"ו)

שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).
וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "הערבות")

פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. (הרב"ש, שלבי הסולם, מאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך")

הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה של "ואהבת לרעך כמוך" וזהו דת כולל לכל האומות. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.
והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.
והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.
וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

ענין המדות היותר מגונות ויותר חמורות והמונעות דביקות האדם עם השם יתברך, הגאוה הכעס הקפדנות העצבות השנאה הקנאה התאוה בתענוגים החמדה השררה והכבוד והוראת מעשיו הטובים לבני אדם. והפכם הם השפלות עד קצה האחרון, ולא יכעס כלל אפילו על בני ביתו, ולא יקפיד כלל, ויהיה נעלב מן הכל ולא עולב, ויהיה שמח אפילו בעת צרותיו, ויאהב את כל הבריות אפילו גויים. (כתבי אר"י, ספר "שערי קדושה", חלק א', שער ה')

ואמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חנם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם אבל שנאת חנם בלב, היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה (ויקרא י"ח י"ט) ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה שמות פ"א) על וירא בסבלותם, ועל פסוק (שמות ל"ב ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ולכן היה שקול ככל ישראל כמו שכתוב (ישעיה ס"ג י"א) ויזכור ימי עולם משה עמו. (ספר "שערי קדושה", חלק ב', שער ד')

הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כחכם לאהוב איש את חברו – כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקוה שתקיימו בזה דברי ותשאו הענין בשלימותו.

והציווי הנ"ל כוונתי בדיוק בין החברים כי "רעך" כתוב וד"ל. ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול כי ההפסד קרוב יותר משכר, מסבת דביקותם בגשמיות ובעצמיות, ואין כאן מה להוסיף. ובין החברים ח"ו להתקבל, הזהר והזהר. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת מ"ט)

נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך", אשר מלת "כמוך" אומר לנו, שתאהב את חבירך באותה השיעור שאתה אוהב את עצמך, לא פחות בשום פנים שבעולם. זאת אומרת, שאני מחויב לעמוד תמיד על המשמר, ולמלאות צרכי כל איש ואיש, לכל הפחות מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאני עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמי.

אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמו. ואיך אתה מטיל עליו עוד לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב, שהתורה מדברת על דרך הגזמה. כי ע"כ מזהיר לנו התורה: "לא תוסיף ולא תגרע וכו'", לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק הנמרץ.

ובהאמור מצאנו הפתח להבין, במה שעמדנו לעיל בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך": איך מחייבנו התורה בדבר, שהוא מהנמנעות לקיומה?

אכן השכיל, שמטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה, בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ולמעלה, אשר אז נשאלו: "אם כל אחד מהאומה מסכים לעבודה הנשגבה הזאת?".

ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש להדבר, ואמר: "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר הזה, שהוא כללות התורה, לאפשר לקיימה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות.

כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", בכל אותם התנאים המבוארים. כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה, ואין צריך לומר בזמן האבות, שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים, אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצות שבין אדם לחבירו, כפי הקוטב של "ואהבת לרעך כמוך". ולפיכך לא ניתנה להם התורה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "מתן תורה", ג'-ט"ז)

"עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".
אין עבודת ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, מטעם – "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת")

ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו – נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו.

כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואושרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור וטובתו הפרטית – היינו הך. (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם")

בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.
ואע"פ שדבר זה למעשה ידוע ומורגש למדי, עם כל זה בני העולם עדיין לא תפסו את זאת להלכה כראוי. ומדוע – כי כן מהלכי ההתפתחות בטבע, אשר המעשה מקדימה את הבנת הענינים. ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם")

הציבור והיחיד היינו הך, ואין כל נזק ליחיד מחמת שיעבודו אל הציבור, כי גם חרות הציבור וחרות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החרות.
הרי שמידות טובות ומידות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.
כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלמות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם. והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא. (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם")