במה נמדדת המסירות – בכמות או באיכות?

שאלה: כתוב, שקומתו של האדם נמדדת לפי מידת אחריותו: האם הוא מסור רק לעירו או לעמו, או אפילו לעולם כולו. מה זה אומר "מסור לעירו, למדינתו, לעולם"?

תשובה: מסירות, פירושה שאנחנו משייכים אלינו את כל חלקי הנשמה שנראים לנו זרים. וזאת על אף שהם מבודדים מאיתנו על ידי רצון אגואיסטי גדול, אדישות, רצון להרוויח על חשבון האחרים, להיות חשוב יותר מהאחרים, להימנע מסבל על ידי סבלם של אנשים אחרים.

אם את כל העובי של האגו שלי אני הופך לאמצעי להגיע לדבקות עם האחרים, כדי שכל אחד מהם וכולם ביחד נהיו בשבילי חשובים יותר מעצמי, זה נקרא שאני מסור להם, כמו לילדים שלי, שאני מוכן לתת להם את הכול. אני לוקח את כל האגו שלי שמבדיל ביני לבין האחרים, והופך אותו להשפעה לגובה הקומה שלי.

אם אני יכול להתייחס כך רק לאנשים הקרובים או לשכנים שגרים באותה העיר, זאת לא קומה גבוהה. אבל כדי לקבל כקרובים את כל העולם, נדרשת עבודה עצומה, הרי, האנשים האלה מלכתחילה רחוקים ממני: ביני לביניהם יש אגו יותר גדול, כמות יותר גדולה. לכן נדרשת עוצמה יותר גדולה, גובה יותר גדול כדי להתגבר על האגו.

נראה לנו שמדובר רק בכמות, אבל הכמות קשורה לאיכות. ברוחניות אין עניין של כמות, רק איכות. אבל האיכות בנויה מהכמות. כמו תוכנת מחשב שבזכות גודל הזיכרון מסוגלת להציע אפשרויות אחרות לחלוטין. למעשה, ההבדל כאן הוא בכמות של תאי הזיכרון שעובדים, אבל הכמות הזאת גורמת להבדל איכותי. בזכות ההבדל הזה יש לי אפשרות להבין, להרגיש, לתפוס יותר.

בזכות הכמות הנוספת הזאת אני מגיע להבנת הבורא. כמות הנוירונים במוח שלנו והקשרים ביניהם (סינפסות) קובעת את יכולת החשיבה שלנו, כלומר, הכמות קשורה לאיכות. ובכל זאת, הדבר הוא לא כמו שאנו מתארים לעצמינו. אנחנו לא מסוגלים לעשות חשבון עד כמה צריך להתפשט ברוחב כדי להגיע למשהו בגובה. המושגים הללו קשורים זה בזה, אבל אנחנו עדיין לא מסוגלים לעבוד עם הנוסחה הזאת.

אנחנו לא רואים את הנוסחה הנכונה מפני שהתפיסה שלנו היא לא אינטגרלית, לא אנלוגית. היא ספרתית, דיסקרטית – הכול חתוך: 1,2,3… וברוחניות הכול כפוף לחשבון העיגול ולא לחשבון הריבועים, כמו בעולם שלנו. לכן אנחנו לא יכולים פשוט לספור כמויות ברוחב ובגובה ולהגיד איך הדבר צריך להיות.

כל היגיעה שלנו היא כמותית וכאילו ניתן למדוד אותה בקילוגרמים. אבל אחר כך היא עולה לאין סוף ונכללת ב"מלכות דאין סוף", בתפילת מ"ן ובתשובה אלינו – מ"ד. לכן, היגיעה הזאת חוזרת אלינו בצורה אנלוגית, אינטגרלית, כבר לא ספרתית. לנוסחה מתווסף הקשר התמידי שלנו עם האין סוף, וזה מקלקל לנו את החשבון.

אבל דווקא בזכות הקשר עם האין סוף, שמשם הכול חוזר אלינו, יש לנו הזדמנות בכל פעם להכניס לאין סוף את היגיעה שלנו, ולחסוך בקופה הנכונה. ואז, על ידי היגיעה הפרטית שלנו, על ידי הפעולה אפילו הקטנה ביותר אנחנו מבריאים את כל המערכת! היגיעה שלנו לא מכניסה איזושהי קובייה קטנה בבנייה הכללית, אלא היא נמסה בכל האין סוף.

ואז כאשר ההשפעה מהאין סוף חוזרת אלינו, היא עושה בנו שינויים מהותיים ומעלה אותנו מדרגה. ואף על פי כן שמצידינו הפעולות שלנו נראות ספרתיות, מוגבלות, כאשר הן עוברות לאין סוף וחוזרות אלינו, הן בונות בנו צורה אנלוגית, אינטגרלית, דומה לאין סוף.

מתוך שיעור על המאמר "סוד העיבור – לידה", 25.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
1 = 600,000
אף מאמץ לא נעלם מבלי להשאיר עקבות
לא לכל דבר יש מחיר