קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מה אנחנו מתקנים, את המעשים או הכוונות?
תשובתי: על ידי התיקון של הכוונה, אנחנו מתקנים את המעשה. זה כמו, שהרצון שלי להשתמש במכונית עם הכוונה הנכונה, כבר היה מספיק כדי שהיא תהפוך למתוקנת במקום מקולקלת.
בעולם שלנו, כביכול, ניתן לנו חופש מוחלט לעשות כל מה שבא לנו, עד שאנחנו נהרוס אותו לגמרי. אבל בעולם הרוחני, מרשים לך לפעול רק באותה המידה, שיש לך כוונה מתוקנת. הכול תלוי ב"מסך", אם אתה תתקן את ה"מסך", אתה יכול לפעול איתו.
ואילו בעולם הזה ניתנה לנו הזדמנות לשחק, כמו לילדים, ולעשות כל מה שנרצה כדי שאנחנו נלמד. עד שאנחנו לא נלמד להשתמש נכון בעולם הזה, לא יאפשרו לנו להיכנס לעולם הרוחני. לכן נאמר ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא", לפני הכניסה לעולם הרוחני.
ללא הכוונה אין מעשה. רק בעולם הזה אפשר לעשות מעשה ללא כוונות טובות, ובזה אנחנו מורידים את עצמנו יותר ויותר למטה, עד שלבסוף נתחיל להבין, שדרושה הכוונה. אבל בעולם הרוחני בכלל לא יכול להיות שום מעשה ללא כוונה. חוץ מכוונה אין יותר מה לעשות שם.
למשל, אם אני בא לרופא, אז לפני שאני מתחיל להתרפא, אני זקוק לכוונה נכונה. ורק במקרה כזה אני באמת אתרפא – אתקן את הנשמה שלי יחד עם הגוף. אבל אם אין לי כוונה, אז אני מרפא רק את הגוף הבהמי שלי.
יוצא, שאני לא השתמשתי בצורה נכונה באותה ההזדמנות שניתנה לי. נתנו לי מחלה כדי שאני אעלה בזכותה, ואילו אני רק ריפאתי את הבהמה שלי. באופן כזה לא השגתי שום תיקון, ולבורא לא נותרת ברירה, אלא "לירות" בי באיזה מקום אחר, לעשות בתוכי איזה פגם אחר.
אם אנחנו פועלים עם כוונה לא נכונה, אז רק גורמים לנזק. כאן הכול מסתובב סביב הערבות. אם אנחנו לא נספק זה לזה, כולנו יחד עבור כל אחד, נקודת מבט נכונה, יחס נכון, אז כל הזמן נטעה.
על כל אירוע בחיים שלי אני צריך להסתכל דרך הקבוצה, דרך החיבור. אני רואה את העולם כמתוקן או כמקולקל באותה המידה, עד כמה שאני מחובר עם האחרים. כל קלקול תלוי רק במידת הנתק או הקשר שלי עם החברים. זה הדבר היחיד שאני רואה ומגלה בעולם הזה.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 01.01.2013
