אהבת ילד לילדה כמשל להשתוקקות לרוחניות, לבורא

ודאי חוויתם בילדותכם איזה רגש מיוחד כלפי ילד או ילדה, הרגש הזה עשוי להיות סטארט-אפ מוצלח שיכול להביא אתכם ל"אקזיט" לעולם רוחני. 

ואת הרגש הזה אתם ודאי זוכרים – פתאום ראיתם אותה ונמשכתם אליה. אם תנסו לשחזר איך הרגשתם אז, תבחינו שבעצם לא נמשכתם אליה פיזית, אלא נהניתם מהמחשבה על אותה ילדה, מהרגש שהתעורר בכם והחל להציף אתכם. כעבור מספר שנים, אתם כבר ילדים  גדולים, בני שלוש עשרה – ארבע עשרה, ויש לכם אפשרות להתקרב פיזית זה לזה, לממש באיזושהי צורה גשמית את המשיכה ביניכם.

עד כאן הכול טבעי ומתבקש – למלא את הרצונות החדשים שהתעוררו בכם. אך מה יקרה נניח אם ננסה לשמור על הרגש הראשוני הזה – שהיה כמו אהבה טהורה, מופשטת, אפלטונית – כדי שלא ייעלם עם ההתקרבות הפיזית זה לזה, שיהיה ממש מעל הכול?

לכאורה יש כאן סתירה. הסתכלתי על ילדה, נמשכתי אליה, היא נראתה לי יפה, ובמקום שאתקרב אליה לכדי קשר גשמי, אני צריך עכשיו להתעלות מעליו ולהעדיף יחס אפלטוני מופשט, לא לחשוב על כך שהיא מושכת אותי, לא להעריך את היופי, אלא לחשוב על הנטייה שלי כלפיה, על הרצון לנתינה שהתעורר אצלי כלפיה. 

בכל מערכת יחסים אני מצפה לזכות לתגובה מהאחר לאיזשהו יחס כלפי, אבל כאן התגובה לא חשובה לי, אני מפנה את הרגש שלי באופן חד-סטרי לכיוון אחד, ולא חשוב לי מה אקבל חזרה. מתוך היחס הזה אני רוצה להגיע לחיבור, למצוא בתוכו את הכלי, ואת האור שממלא אותו. אם ההשתוקקות התמידית לנתינה לאותה ילדה נמשכת, זו כבר אהבה נצחית. אני לא צריך לגלות את הבורא, היחס שלי לבורא הוא רק ממני אליו, אני נהנה מהחיסרון שלי אליו, מהערגה. מכאן שכדי להשפיע לבורא, אני לא זקוק שהוא יהיה גלוי אליי, כי אני נהנה מהחיסרון שלי אליו, מהערגה.

(מתוך שיעור הבוקר, 15.10.19)