תשמרו על המינון!

בעל הסולם, מאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים": "מרגלא בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק מתחילים המאמר, "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים"."

קודם כל, מדוע בכלל צריך לכסות משהו? מה התועלת בכיסוי?

באופן כללי, כל הבריאה מכוסה בכיסויים. מכאן נובע השם "בריאה", שהיא "בר" מהבורא, יצאה ממנו כלפי חוץ בעזרת הכיסוי ולכן יכולה להתקיים. אם היא הייתה קיימת בתוך הבורא, אז היא הייתה לא יותר מ"מלכות של עולם אין סוף" המלאה לחלוטין באור הנמצאת בשליטת הבורא בלי שום דבר משלה. הנברא נמצא מחוץ לבורא ויש לו מציאות משלו, השכל והרגש שלו שונים מאלה של הבורא.

אם לא השוני הזה, הנברא היה נמצא בתוך הבורא, "נבלע" בתוך האור. אבל הנברא שונה, וההבדל הזה נוצר כתוצאה מהריחוק. הריחוק ברוחניות הוא הסתרה. אצלנו המרחק קובע את הריחוק וההסתרה, וברוחניות ההסתרה עצמה "מרחיקה" אותנו בכוונים שונים.

לכן, השוני בשכל, ברגש ובתכונות נקרא "חוסר השתוות הצורה" עם הבורא. וזה הכרחי לנברא כדי להיות הוא עצמו, להיות קיים. יש רגש ושכל שאנחנו משייכים לבורא, השפעה ואהבה חלוטה, "אור חכמה" שמתלבש ב"אור חסדים" ומתגלה לנו כ"פרצוף" "אבא" ו"פרצוף" "אימא". אנחנו כנשמות צריכים להיות שונים והפוכים מהם בתכונת זו"ן.

מכאן אנחנו רואים שדווקא השבירה היא הפעולה שנועדה להוציא את הנבראים לגילוי. הנבראים חייבים להיות הפוכים מהבורא, ואז בעזרת הפעולות החיצוניות שהם עושים על עצמם הם רוכשים "מסך ואור חוזר", כלומר, מידות השתוות הצורה עם הבורא.

כך, מלכתחילה הנברא מחולק לשניים: החלק הפנימי, שהוא הפוך מהבורא לפי הרצונות והמחשבות, והחלק החיצוני, ה"כיסוי", ה"מסך", שדומה לבורא. כתוצאה מזה, הנברא קיים בעצמו, ובו בזמן, הוא דבוק לבורא. מפני שהנברא חייב להיות כלול משני כוחות מנוגדים, שתי תכונות, שני מצבים מנוגדים ולפעול מתוכם, למרות הקוטביות שלהם, מכיוון שהוא לא דומה לבורא ולא להופכיותו, ליצר הרע.

הנברא הוא ה"קו האמצעי", במידה שהוא מסוגל לחבר בתוכו את שתי הצורות ההפוכות הוא בונה מהן משהו משותף.

על מנת לאפשר לנברא לעשות זאת, קיים חוק של "גילוי טפח וכיסוי טפחיים". בהתאם לחוק הזה, אפשר לגלות משהו, כלומר, אפשר לקרב את הנברא לבורא רק אם מחזירים אותו למצב הקודם בתוספת "עביות", תוספת כובד.

נניח, שהנברא עשה צעד קדימה ו"גילה טפח", התקרב לבורא, יש לו יותר כוח. אבל על ידי זה הוא יצא מהאיזון ועכשיו כוחות הבורא פועלים עליו בצורה שונה יחסית למצב הקודם, מחזירים אותו בתוספת של עביות חדשה על אף שהיא נסתרת. ואם בהמשך מוסיפים, "מכסה טפחים" לנברא, אז מביאים אותו שוב למצב של בחירה.

כך משאירים לנברא כל הזמן אפשרות של בחירה חופשית והתקדמות לבורא. ולכן, על ידי גילוי טפח המקובלים חייבים לכסות טפחיים. זה מאפשר לנבראים להיות מנותקים מהבורא כדי שיוכלו להתקדם אליו אך ורק על ידי שמירה על עצמאותם, עצמיותם.

ובוודאי, כאשר אנחנו בעצמנו מלווים את האנשים בדרך הרוחנית, כמו "קטר" או "רועה צאן", אסור לנו לבלבל אותם. זה אפשרי רק במקרים בודדים כדי לבנות בסיס לעבודה שבו הבלבול מהווה "גירוי" שמסייע להם להתגבר על הבלבול ומתוכו לגלות משהו חדש. ומצד שני, אסור לנו לדבר איתם על מה שיוביל אותם למבוי סתום, לחוסר התמצאות.

לכן, אני פונה לכל החברים שלנו שלומדים להיות מורים כדי לעבוד עם הקהל הרחב, כולל בתחום של חכמת הקבלה וגם בתחום של "החינוך האינטגרלי". עלינו להרגיש כל הזמן את לבבות האנשים ולגלות רק את מה שנחוץ להתקדמותם. מצד אחד, בלי לקחת מהם את הבחירה החופשית, ומצד שני, בלי לבלבל אותם.

המורה צריך להיות רופא, רופא הנשמות, ולשם כך חייבים להכיר את המינון המדויק. הרי התורה יכולה להיות "סם החיים" או "סם המוות".

המורה צריך להיות מדריך מנוסה, מורה דרך שאוהב את תלמידיו ומשתתף בפועל בהתקדמותם. אז הוא יספק להם בדיוק את מה שנחוץ ויימנע מפרי בוסר ופרי בשל מדי.

לכל דבר יש זמן משלו, וחכמת הקבלה מאפשרת לחשב "בדיוק" את המינון מפני שאנחנו מתחברים בלבבות, בנשמות. מצד התלמידים או לפחות מצד המורה. ודווקא ללימוד כזה אנחנו צריכים להשתוקק.

כל זה בזכות אותה השמירה שעל ידה האדם נשאר נברא, מחוץ לבורא, ויכול להתקדם ולהיות חופשי. "להיות עם חופשי בארצנו", נאמר בהמנון של ישראל. כלומר, אפילו כשעומדים לפני הבורא ועל ידי החיבור מגיעים לדבקות עימו, אני לא מבטל את עצמי, אלא אני פועל בצורה שווה, בקומה שווה.

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", 11.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ללמד את החוק העיקרי של המציאות
להידבק בבורא, מבלי להתמוסס בתוכו
הנטל הבלתי נסבל של האהבה החלוטה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/BLfYV

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest