דף הבית / אקטואליה / תסמונת האלוהות

תסמונת האלוהות

הגיע הזמן לומר את האמת: תופעת התאבדויות של עובדי צוות רפואי לא חושפת רק עייפות כרונית  ועומס עבודה, אלא פגם וליקויים של כל מערכת הבריאות.

אתם זוכרים את ההתאבדויות של רופאים בבית חולים סורוקה? הטרגדיה האחרונה  התרחשה בסך הכול לפני כמה ימים. בכך שאנחנו מפקידים את חיינו בידי רופאים, אנחנו באופן טבעי, מצפים מהם תשומת לב מרבית למחלות שלנו ומסירות מלאה. אבל האם אנחנו מוכנים לשלם באותו מטבע כאשר הם נקלעים לצרה? האם אנחנו מוכנים להבין לעומק מה מתרחש?

בשנה וחצי ארבעה רופאים התאבדו ושניים מצאו את עצמם במרפאה פסיכיאטרית. רק לאחר מכן משרד הבריאות הועיל בטובו להקים וועדת חקירה. אבל הרי לא מדובר בבית חולים מסוים. נשאלת השאלה האם רשות ממשלתית תוכל לבצע אבחון כנה לעצמה?

מבלי להמתין לתשובה, אני אשתדל לעשות עבורה כמה וידויים. מבלי להעליב, עם כאב אמיתי למה שמתרחש.

ווידוי ראשון: הרופאים נתונים ללחץ מתמיד מצד החולים, שמספרם כל הזמן עולה. הרי המדינה גדלה, ומערכת הבריאות לא מספיקה להדביק את קצב הגדילה. אפילו אם תהיה עשוי מברזל, גם למתכת יש גבול ליציבות. ברגע מסוים האדם "נשרף", נשבר.

קשה מאוד לטפל בחולים ללא מעורבות אישית וגילוי אמפתיה, ולהישאר תמיד אובייקטיבי, בלתי תלוי, קר רוח. גם רופאים מנוסים שעברו הכנה, לא תמיד יכולים להתאפק פנימית ולהישאר במסגרת המקצועית.

כאשר באים במגע עם הרבה צער ומחלות, פסיכולוגית "נדבקים" בתשישות של החולים ולעיתים רואים רק מוצא אחד, להיפטר מהסיוט הזה, מהחיים האלה שגרועים יותר ממוות.

במקרה כזה להיפטר מהעולם זה לא פתרון, המערכת שעיצבה אותן היא יותר מידי חזקה. לא במקרה "להתפטר" ו"למות" (להיפטר מהעולם) זו אותה מילה שמסמלת שחרור. להשתחרר מהעול, להשתחרר מהעולם…

ווידוי שני: משרד הבריאות עצמו הכניס את הרופאים למערבולת הזאת, למבוי סתום מוסרי. מפני שהוא לקח על עצמו את תפקיד האלוהים ומנסה לפטור בני אדם מכל הייסורים. לכל בעיה יש דלת משלה עם מספר ושם של רופא. לכל כאב, יש תרופה משלו או לפחות משכך כאבים.

המערכת, מאבחנת ומקבלת את כולם, מעניקה לכולם תקווה, אפילו שברירית, ומעמיסה על עצמה אחריות עצומה על חיים ומוות, אחריות, שבסופו של דבר נופלת על כתפיו של רופא מסוים. אבל הוא בסך הכול בן אדם, ולא אלוהים, לא מלאך! אין בכוחו להתמודד עם מעמסה כזאת. הרופא עומד תחת זרם בלתי פוסק של תלונות שעליו לתת פתרונות יעילים לכולם, משימה בלתי אפשרית לחלוטין.

המערכת עצמה חולה, היא בנויה משורשה באופן שגוי, היא מכוונת לאידיאלים שקריים. תקציבים של מיליארדים, טכנולוגיות חדישות, ציוד שכל הזמן מתחדש, כל זה נפלא, אך מעט לעומת האיכות שהולכת לאיבוד.

במערכת הבריאות ישנו לא רק היבט רפואי, אלא גם היבט סוציאלי. בריאות הגוף, היא חלק ממרכיבי בריאות האדם, ואילו בריאות האדם, הוא חלק ממרכיבי בריאות החברה. צריך לדעת לרפא וצריך לדעת להירפא. בין הרופאים והחולים צריך לעצב יחסים אחרים, בריאים, נטולי טענות חסרות שליטה וחוסר גבולות מצד אחד, ותקווה עיוורת מצד שני…

וודאי, שצריך להעמיק בנושא זה, אבל לשם התחלה, צריך להכיר בבעיה ולהבין אותה, לגלות אותה לעצמנו. להבין, שמדובר לא רק ברפואה. בכל מקרה, בעתיד הקרוב האנושות תצטרך להחליט מה לעשות עם החיים שנמשכים 100-120 שנה. וכדי למצוא תשובה נכונה, דרושה פרספקטיבה, צריך לקבוע את העיקר, להתעלות מעל נקודת מבט "שטוחה" ו"טכנית" על העולם. בריאות, זה לא סתם גוף מתפקד, אלא הרבה מעבר לזה.

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RgXzA

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest