קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מדוע האדם מגלה אמפתיה לשחקנים על הבמה ומזדהה עם דמויות מסוימות?
תשובה: המחזה מלכתחילה מופנה לקהל ספציפי ולזמן מסוים. כיום אנחנו לא נצפה בהצגה שבוימה ביוון העתיקה. היו בהיסטוריה יצירות קלאסיות שנשארו על הבמה מאות שנים, אבל אלה הן יצירות בודדות.
מחזה צריך לעורר באדם תחושת אמפתיה. זה לא כדורגל, כאשר אני אוהד של קבוצה אחת בלבד. מופע תיאטרון צריך לתפוס את כולי. מלכתחילה ישנן במחזה דמויות חיוביות ושליליות, ויש צופים שמגלים יותר הזדהות עם שחקנים גברים, ויש כאלה שמזדהים יותר עם נשים. אבל בסופו של דבר, המחזה כולו צריך לעורר בצופה אהדה לדמות מסוימת ושנאה כלפי העוינים שלה.
הצופה מזדהה עם הגיבור, כי כך הוא מעריך את תוקפו של מה שקורה במחזה, את מידת הצלחתו. הוא כאילו חי באותו הזמן, משתתף בכל מה שקורה, וסובל יחד עם הגיבור.
העיקר בתיאטרון הוא ערכו החינוכי. המחזה חייב להיות כתוב ומבוים במטרה לחנך את הצופה, לתת לו דוגמאות טובות, למשוך אותו למטרה ראויה, להראות לו את המראה של עצמו, להציג את הדמות של הגיבור האמיתי. הצופה לומד מדמויות במחזה, כמו בן הלומד מאביו. במקרה זה, התיאטרון ישמש למטרה חינוכית.
אם המחזה מיועד לבילוי והנאה, הוא לא נותן שום דבר. דווקא במחזות קלאסיים כמו של צ'כוב, שייקספיר, אני לא רואה פוטנציאל חינוכי גבוה. הם מזמן הפכו להצגה של הגיבור המרכזי שמנסה להתפרסם בזכות הייחודיות שלו.
מחזה חינוכי צריך להיות כתוב במיוחד למטרה להעלות את האדם לרמה גבוהה יותר. הוא נועד להעניק לצופה שיעור פסיכולוגי חזק, עמוק, אדיב, נכון. ביציאתו מהתיאטרון, האדם לא צריך להיות זקוק להסבר. אם דרוש הסבר, זה אומר שהמחזה לא מילא את תפקידו.
נניח, שהצופה אפילו לא הבין את כל מה שקרה על הבמה, זה לא חשוב. הדבר העיקרי הוא, שהצופה יתרשם ויתרגש מהדוגמה הנכונה, שיקבל שיעור חינוך: הרגשה נכונה של טוב ורע, תכונות חיוביות שאותן צריך לחקות, ותכונות שליליות שמהן צריך להתרחק.
כוחו של התיאטרון הוא בהשפעת הסביבה על האדם. אפילו תוך שעתיים ניתן להשפיע מהבמה על כל החושים של הקהל. ויתר על כן, הצופים מתרשמים זה מזה.
כמו שנאמר, התיאטרון מתחיל עוד לפני שהצופה נכנסה לאולם ומתיישב. האדם מושפע מהסביבה התיאטרלית המיוחדת ומהמוסיקה שנשמעת לפני המופע.
לא מזמן ביקרתי באופרה מפורסמת "לה סקלה" במילאנו ושמתי לב שהבניין היה פשוט מאוד, כלומר, המוקד העיקרי בתיאטרון הזה המפורסם בעולם, הוא ההצגה עצמה.
אבל אני ראיתי גם תיאטראות אחרים שבהם השחקנים בתלבושות תיאטרליות פגשו את הקהל באולם הכניסה והזמינו אותו להיכנס לעולם המופעים. המטרה של קבלת הפנים הזו היא להכין את האדם, להרשים אותו, כך שהוא כבר מהרגע הראשון יהיה מעורב במשחק.
לא מן הסתם הסימפוניה המוזיקלית מתחילה בהקדמה, בפתיחה – זה מעורר רגש באדם. הרי, המטרה הסופית של המחזאי, של הבמאי היא להשפיע על האנשים, לעורר בהם סוג של חוויות הרצויות לו, כדי שהקהל יצחק ויבכה, ימחה כפיים ויקפא בדממה מוחלטת במקומות הנכונים.
הקהל בא לתיאטרון דווקא בשביל לחוות את כל זה, כולל כריתת ברית לא רשמית עם הבמאי. אם היינו יכולים להשתמש בצורה נכונה במערכת כולה, היינו יכולים להשפיע על האדם בצורה טובה.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 379, 22.05.2014
ידיעות קודמות בנושא:
פלא תיאטרלי
כל החיים, זה תיאטרון
שיחה על תיאטרון
