דף הבית / חכמת הקבלה / מקורות ותקצירים / שיעורי כנס זוהר לעם 2010 – 2

שיעורי כנס זוהר לעם 2010 – 2

זוהר לעם 2010

שיעור מס'2: החיבור הוא הכלי לגילוי הבורא

מן המקורות

נושא: חכמת הקבלה כאמצעי לגילוי הבורא

"על מה סובבת החכמה? שאלה זו כמובן עולה על כל בר דעת. וכדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו אתן הגדרה נאמנה ומשומרת, כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה"".

(כתבי בעל הסולם, מאמר "מהותה של חוכמת הקבלה", עמ' 15)

"מה היא חכמת הקבלה? חכמת הקבלה בכללה, היא עניין של התגלות אלוקית, מסודר בדרכיו בכל בחינותיו, ממה שנתגלה בעולמות, וממה שעתיד להתגלות, ובכל האופנים שאך אפשר לפעמים להגלות בעולמות, עד סוף כל הדורות".

(כתבי בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

"כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה? ומה הוא רוצה בהם? ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם? ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר לעולם?".

(הרמח"ל, דעת תבונות, עמ' 21)

נושא: גילוי הבורא בכלי המשותף, שהוא החיבור (התנאי לקבלת אור התורה)

"מובא במדרש תנחומא: "שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת… כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה".

(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת ל"ד)

"וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.
כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.
דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת".

(כתבי בעל הסולם, מאמר הערבות)

"כדי להשתלם [שתשתלם השכינה], צריך שיהיו מתחברות בה כל שאר הנשמות, ונעשות כלם אחת בה, ואז השכינה מאירה בתיקון גדול… ואין נשאר שום מום בה, כי בכח הערבות – אחד מתקן בעבור האחר, ונמצא הכל מתוקן".

(הרמח"ל, דרושי כ"ד קישוטי כלה)

נושא: תיקון הכלי הוא החיבור בינינו (מאהבת הבריות לאהבת ה')

"יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במדות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו".
(כתבי בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, אות ס"ט, עמ' 786)

"בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו – דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו".
(כתבי בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

"הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית…אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש".

(כתבי בעל הסולם, מאמר הערבות, אות כ"ב)

"שני חלקים בתורה: אחד, הנוגע בין אדם למקום. והשני, הנוגע בין אדם לחברו. ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחברו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום".

(כתבי בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת")

"ודע, שהמצות שבין אדם לחברו הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום".

(כתבי בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, עמ' 45)

"יש בכל אחד ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, לכן הסכימו, שע"י התחברותם יחד – אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה".

(כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו")

נושא: חורבן בית המקדש – מאהבת אחים לשנאת אחים

"ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה, הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה.
וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח – על הצדק, כשאר הגוים.
וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן.
ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל".

(כתבי בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה")

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/hB05P

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest