שווים ושונים

בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר":

"ולפיכך, יכולים בעלי ההשגה, לחבר ספרים, ולרשום השגותיהם, ברמזים ומשלים ומובנים, לכל מי שזכה לאותן המדריגות, שבהם מדברים הספרים, ויש להם עמהם השגה משותפת.

אבל, מי שלא זכה בכל כמות המדריגה, כאותם המחברים, לא יכול להבין רמזיהם. ואין צריך לומר אותם, שלא זכו להשגה, שלא יבינו בהם כלום, משום שאין בהם השגות משותפות."

אם האדם השיג משהו, אז הוא יכול במידת הבנתו, ולו במעט, לדמות לעצמו ולברר מה מרגישים המקובלים במדרגות האחרות. מה שאם כן, מי שעדיין לא עבר את אותן המדרגות שעליהן מסופר, אז ודאי שלא יכול להבין את תיאורן. ודאי, אם אדם נמצא רק בעולם הזה ולא רכש אף השגה רוחנית באף מדרגה, אז מובן מאליו שהוא לא יכול לתאר בצורה נכונה שום דבר מהנאמר בספרי הקבלה.

שאלה: האם אפשר לומר ששני אנשים שנמצאים באותו עולם רוחני, השיגו את אותה דרגת הביטול?

תשובתי: אבל כל אחד בצורה ובמידה הסגולית שלו.

שאלה: אז במה הביטול שלהם הוא שווה ובמה הם שונים?

תשובתי: נניח, שאני הגעתי לאוניברסיטה יחד עם החבר החכם והמוכשר שלי. הוא נבון ואני לא כל כך, ולכן נדרשים מאיתנו מאמצים שונים. הוא, יחד עם הלימודים, הספיק לבלות ולעבוד והכול הלך לו בקלות, ואילו אני, מסכן, הזעתי על הספרים מהבוקר ועד הלילה ולא ראיתי אור יום. לבסוף, שנינו סיימנו את האוניברסיטה: יש לו דיפלומה ויש לי דיפלומה. כך זה בדרך כלל קורה בעולם שלנו.

אבל ברוחניות זה להיפך, כל העניין הוא במאמצים שהושקעו. אני מרגיש את המדרגה שרכשתי בכל העומק של "נרנח"י", ואילו הוא הסתפק בדרגה מינימלית של "נפש". ולכן נאמר: "לפי צערא אגרא". הצער במקרה הזה, זו היגיעה שהושקעה. כך מסודר "ערך הפוך בין אורות וכלים".

שאלה: אז מה זה נקרא להימצא עם מישהו באותו עולם?

תשובתי: אנחנו נמצאים באותה מדרגה, אבל העומק, ההכרה, ההבנה, ידיעת היוצרות, הסיבות והתוצאות, הם שונים ואחרים לכל אחד מאיתנו.

בכל מדרגה יש "אורות נרנח"י", ספירות "כח"ב זו"ן", דרגות דומם, צומח חי, "מדבר". חתול חי בעולם שלנו, כמונו, אבל כמה הוא מבין בהשוואה אלינו? כך גם ברוחניות: כמה יבין וירגיש רצון שנמצא בדרגת "חתול"?

שאלה: אם שניים דואגים זה לזה וכל אחד משקיע מקסימום, אז איך מותאמים המאמצים שלהם?

תשובתי: הכוח הסגולי האישי של כל אחד הוא לא משתנה, כמו תאי גזע. ודווקא ההשקעה והמאמצים הם אלה שמשתנים: עד כמה כל אחד השקיע ונכלל בכולם. אם בנקודה השורשית שלי, בגמר התיקון, אני נכלל בכולם, אז אני משיג כמוך, אנחנו דבוקים במאה אחוז. אבל כל אחד הגיע לדבקות הזאת מהנקודה השורשית שלו.

באופן כזה, אנחנו נבדלים דווקא בנקודה ההתחלתית ה"שורשית", שבה אין עביות (אין "עובי" של רצון), אלא יש רק ההבחן, השורש, "אחוריים דנפש דקדושה". את כל היתר אנחנו לוקחים מכל הכלי הכללי. בסופו של דבר, אנחנו שווים בהשגה ובהבנה, בהכול, חוץ מזה שכל אחד בכל זאת רואה את זה מהנקודה ההתחלתית שלו. בינינו נשאר השוני, הפער השורשי שבא מהבורא. ומהפער הזה אנחנו מתחילים לראות ולגלות את העושר שלו, את הרבגוניות.

שאלה: בגמר התיקון התמונה ברורה. אבל מה מתרחש בדרך?

תשובתי: כל החברים נמצאים באותו עולם, אבל כל אחד חושב ומבין אחרת. לכל אחד כישורים וכשרון משלו: מישהו מוכשר יותר במוזיקה או בציור, מישהו כותב ספרים, עושה סרטים, ומישהו רק יודע לתקן גלגל באוטו. כך זה גם ברוחניות, בגמר התיקון אין שום הבדל. ובשלבי הביניים, במדרגות העלייה, ודאי שכל אחד משיג את העולם בצורה משלו.

מתוך שיעור על "מאמר לסיום הזוהר", 06.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
דרך שאין לה סוף
השגה שאינה מותירה ספק
השגה כללית ופרטית

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/jiczx

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest