קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שבירת הנשמה היתה הכרחית כדי שדווקא מהמצב השבור – למרות הדחייה – אפשר יהיה לקבל את האיחוד כמטרה היחידה של הקיום; לחתור לאחדות; לגלות את חוסר האפשרות שלנו להשיג אחדות בכוחות עצמנו, ועם זאת את הצורך להשיג אחדות, ולבקש מימוש! – זה כל מה שאנחנו רוצים לעבור בכנס הקרוב בבולגריה.
איננו מוכנים לרכישת העולם העליון, כיוון שנולדנו עם רצונות אגואיסטיים ועודנו פועלים בכוונות אגואיסטיות ועם יעדים ותגמולים אגואיסטיים. לכן אנו סבורים כי על לימוד טוב וממושך ויגיעה בעבודה בקבוצה והפצת חכמת הקבלה, התגמול זה ידע והרגשת העולם העליון, הבורא.
לפיכך, במקום לרכוש ידע והרגשה להם ציפינו – כתוצאה מעבודתנו – אנחנו מרגישים אף יותר מרוחקים מהבורא, פחות ופחות בקיאים ובעלי הרגשה, ורואים את עצמנו נפסדים ומאוכזבים עד שאנחנו רוצים לעזוב את לימוד חכמת הקבלה לגמרי, אנחנו רואים שזה לא בשבילנו.
אנחנו שוכחים שדווקא חכמת הקבלה היא השיטה עבור כל אדם ואדם בעולם, בהיותו חלק ממערכת של נשמה אחת "אדם הראשון". אנחנו שוכחים שהמטרה של הבורא היא ההתפתחות שלנו – של כל אחד ושל כולנו יחד – להביא להרגשה ולהכרה של הריקנות המוחלטת, כדי שנרגיש ששום אדם ושום דבר לא יציל אותנו או יעזור לנו, אלא רק הבורא בכבודו ובעצמו, כמו ביציאת מצרים. ולא האדם לבדו אלא כולם יחד זועקים לבורא (כי חילצת נפשי), ואז מגיעה מהבורא התשובה, הישועה כשינוי הטבע שלנו.
אנחנו נמצאים במערכת הרצונות השבורים "אדם הראשון", משום שמתוך מצבה השבור וההפוך לבורא, היא חייבת להידמות לו. נברא רצון אחד (נשמה) המורכב מראש וגוף. על הביצוע מופקד הראש – ראש הפרצוף, החיבור בינינו (בעה"ס, סוף "הקדמה לספר הזוהר" – כיצד התיקון יורד מהראש, עם ישראל, אל הגוף, אל אומות העולם). עכשיו הזמן, כפי שכותב בעה"ס, לתיקון כל הרצונות, מצב שנקרא "הדור האחרון". (כתבי בעה"ס, "הדור האחרון")
מכיוון שכל התיקון מתרחש על ידי הכוח העליון, על ידי האור, מימוש התיקון מסתכם בתפילה לבורא לתיקון. בחכמת הקבלה זה נקרא "העלאת מ"ן", רצון-תפילה לבורא. לכן עלינו להתמחות בפנייה לבורא, עלינו לפתח ולממש אותה. רק אנחנו יכולים להתאחד בינינו ולפנות לבורא ואילו ההמונים אינם יכולים להגיע לפנייה כזו לבורא, הם גם אינם יכולים להבין את ההכרחיות, את הכוח, את הייחודיות של המ"ן, של התפילה-של הפנייה.
בהשפעת האור המקיף, שרוצה להיכנס לרצון השבור, האדם חש לחץ, סבל, מה שמוביל אותו לצורך לפנות לבורא, לראות את הבורא כמקור היחיד לכל מה שקיים (אין עוד מלבדו). לכן פנייה לבורא היא ההזדמנות היחידה לשנות את עצמנו למרות האנוכיות והגאווה הריקה, שאינם מאפשרים לנו לפנות אליו. אבל כך האגו עושה את שלו – הוא עוזר לנו לא לבקש מייד, אלא לצבור בקשה אמיתית – לקבל את תכונת ההשפעה, בדומה לבורא. לקבל – כמו מתנה נהדרת – את תכונת הבורא.
את כל העולם סביבנו עלינו לתפוס כהשפעה אגואיסטית הכרחית שאמורה להביא אותנו לתפילה – זו הסיבה שהוא כזה על כל פרטיו.
"למה לא ביקשת?" – זו דרישה מתמדת כלפי האדם. להיות בהכרח בחיפוש אחר רכיבי הבקשה או אחרי הבקשה עצמה. לא יכולים להיות מצבים אחרים!
בתרי"ג המצוות אין מרשם לתפילה. את נוסח התפילות והחובה לומר אותן תיקנו החכמים. התורה ציוותה על האדם להתפלל בצורה חופשית ולפנות לבורא בבקשה רק כשהוא זקוק לכך. כאשר אנו מציבים את התפילה כמטרת פניית האדם לבורא, אנחנו הופכים אותו לדבר החשוב ביותר בעולם. כשאנחנו עושים זאת, אנחנו מקיימים את המצווה "אין מלבדו". כולם מסתכלים עליו. אם נגיע למצב כזה בקביעות, זו תהיה דבקות בבורא.
