דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / על סף החיים הרוחניים

על סף החיים הרוחניים

כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 1

כשאנחנו משנים את עצמנו, אנחנו משנים את העולם. יחד עם זאת משתנה כל הקיום, כל מה שאתמול נראה לנו רע, ייראה מושלם, האגואיזם ייראה לנו כאלטרואיזם, השִׂנאה תהפוך לאהבה, והפירוד וההרחקה ההדדית תהפוך לחיבור, לדבקות. כל זה תלוי רק בתכונות של האדם.

לכן, אותו הסולם של השינוי ההדרגתי, סולם המדרגות, ה"ספירות", ה"עולמות", ה"פרצופים", הוא למעשה משמש לנו קנה מידה לשינויים הפנימיים שלנו. רק לזה אנחנו צריכים לשים לב, לכוון את עצמנו לשינוי.

אנחנו בעצמנו בשום פנים ואופן לא נצליח לעשות זאת. האדם אינו מסוגל למשוך את עצמו מתוך המצב האגואיסטי, אלא רק אם אנחנו נעזור אחד לשני, נבנה סביבה מיוחדת שתתחיל לגדל אותנו במהירות ובנוחות, כמו במדגרה.

לשם כך אנחנו מתאספים ביחד. לשם כך אנחנו מתחברים, משתתפים בישיבות חברים, באופן כללי עושים את הכול רק כדי לנסות להשקיע מספיק מאמצים כדי לעורר את הכוח היחיד שנמצא בכל המדרגות מעל המדרגה שלנו.

אנחנו נמצאים מתחת למדרגה הראשונה, במדרגת אפס של הסולם הזה ומעוררים על עצמנו את הכוח מהמדרגה הבאה, את השפעתה עלינו רק באותה המידה שאנחנו משתוקקים אליה.

ההשתוקקות לא נוצרת על ידי קפיצות למעלה, אלא על ידי החיבור בינינו. כשאנחנו מנסים להתחבר, לגלות בתוכנו את החיבור, את ההתכללות ההדדית, הדבקות, העזרה ההדדית, האהבה, התמיכה, בכוונה שזה יעורר עלינו את השפעת "האור המקיף" מהמדרגה הבאה של הבריאה, אנחנו מבצעים את הפעולה הנכונה היחידה שיכולה להביא אותנו להצלחה.

בהדרגה הפעולות שלנו מעוררות את הארת האור העליון. למרות שאנחנו לא שמים לב לזה, אבל הוא משפיע עלינו. אנחנו פועלים כמו ילד שלא יודע כיצד הוא גדל, אלא פשוט משחק במבוגרים, מסתכל עליהם ומחקה אותם, חוזר על הפעולות שלהם כמו קוף. ואף על פי שהוא אינו מבין ואינו יודע למה זה מוביל, הטבע דוחף אותו בצורה אינסטינקטיבית.

אבל אנחנו פועלים במודע, בניגוד לאגו שלנו. דווקא בגלל זה אנחנו מעוררים "אור מקיף" שמשנה את התכונות שלנו. הרי אנחנו רוצים לשנות אותן בנו, ולא לגדול סתם כפי שנועדנו מהטבע, כמו ילדים קטנים שמתפתחים בצורה אגואיסטית. גם עליהם פועל האור, כי כל השינויים מתרחשים רק בעזרתו. אבל אנחנו רוצים להתפתח אחרת, ולכן, בעזרת ההתגברות על האגו, אנחנו מעוררים על עצמנו לא סתם אור שמפתח את הילדים הקטנים. הפעולות שלנו מודעות, מכוונות לחיבור הדדי. אנחנו רוצים, בדיוק עד כמה שאפשר לרצות בתוך התכונות המקולקלות ההפוכות שלנו, שהחיבור הזה יתקיים לפחות במשהו.

יחד עם זאת, ברור שבתת-מודע או אפילו במודע, המטרות שלנו אגואיסטיות. אנחנו רוצים להבין, להרגיש, לראות ולגלות, כלומר בשבילנו זה רכוש אגואיסטי כלשהו.

אבל בדרגת האפס שבה אנחנו נמצאים זה לא נחשב, מכיוון שהכול ניתן מהטבע, אנחנו לא יכולים אחרת. אבל, אם מעל כל זה אנחנו בכל זאת משתוקקים ביחד פנימה, עוזרים אחד לשני, אז זה מספיק. ולכן, העזרה שאנחנו מקבלים מלמעלה נקראת "אור מקיף", כלומר, האור משפיע עלינו לא ישירות.

בהדרגה הוא מנקה ומקרב אותנו, מגלה בנו תכונות מסוימות חדשות. ואותן התכונות החדשות שמופיעות בנו כבר בהשפעת ההתקרבות בינינו וכתוצאה מהלימוד – דווקא אותן אנחנו צריכים לתקן. כל מה שאנחנו מרגישים בירידות: הכחשה, ניכור, דחייה, בעיות שונות, במיוחד בתוך הקבוצה, אבל גם בחיי היומיום, אלו הן התכונות השליליות שאנחנו צריכים לשים לב אליהן ובניגוד להן להתחיל להתקדם ולהתקרב. כלומר, הרצונות, הכוונות, ההתרחקויות, הדחייה ההדדית בקבוצה, הדחייה מהלימוד, מהמורה שמתעוררת בנו, כל זה נכון ונחוץ. דווקא זה נקרא "היצר הרע".

כל מה שנולדנו איתו הוא לא היצר הרע, אלא האגו הארצי הרגיל ואין בו שום דבר. היצר הרע הוא דווקא אותן הדחיות שמתעוררות בנו כתוצאה מהשתוקקותנו קדימה, ודווקא אותן אנחנו צריכים לתקן.

לכן, חבל על החברים שהיו איתנו, השתוקקו קדימה, היו "חמים" ורציניים, ובסופו של דבר, ברגע שהתחילו לקבל תגובה שלילית חזקה מהקבוצה, מהמורה, מהלימוד, לא הצליחו לשכנע את עצמם שחייבים להישאר "על פני המים". והקבוצה על ידי השפעתה לא הצליחה לעזור להם להבין שכל ההרגשות השליליות המתעוררות בהם הן הרצונות הטובים והאמיתיים ביותר שמעליהם צריך להתעלות ובהם להילחם ושום דבר אחר.

לא קינאה, קנאות, כעס (בכל אחד מאיתנו יש הרכב שלם של תכונות שליליות). אלא הרצונות החדשים שהם נגד הקבוצה הם הנחוצים ביותר. דווקא אותם צריך לאסוף ביחד ודווקא איתם צריך לעבוד. אז צריך לשים לב לזה.

עבודה כזאת היא בירור מאוד נחוץ ויעיל. במיוחד, כאשר אנחנו נתחיל להתקרב עוד יותר וכאשר האור העליון יתחיל בהדרגה לגלות בנו את תכונותיו, אנחנו נרגיש גם התקרבות בינינו וגם התרחקות הדדית ושוב התקרבות ושוב התרחקות. תופיע בנו נשימה, פעימות הלב, הפעימות של הרֵאות, תנועה פנימה והחוצה.

בעל הסולם מתאר זאת בחלק השלישי בספרו "פרי חכם", כהתחממות והתקררות או התכווצות והתרחבות. ההתכווצות-ההתרחבות האלה הם כבר על הסף של החיים הרוחניים.

בתוך העובָּר שנמצא בתוך הרחם אין עדיין שום חיים פנימיים, הם פועלים בו, אבל כמו בתוך חתיכת בשר. ואחר כך מתחילים להתעצב בו איברים שונים שפועלים בצורה שונה, הלב מתחיל לפעום, חלק מהאיברים מתחיל לקבל על עצמו את העבודה הפנימית העתידית.

בוודאי שהחיים האמיתיים נוצרים בזמן הצירים, מה שנקרא "מעבר המחסום" מעולם אחד לעולם אחר (כאשר הוולד יוצא), אבל העיבור הפנימי ההדרגתי כבר קיים, כי העובר שומע, מרגיש כיצד פועלת עליו הסביבה. הוא עושה פעולות, תגובות תת-הכרתיות כלשהן שעדיין אינן מודעות.

לכן, גם בנו מתחילים כבר להיות מורגשים דחפים כאלה של התקרבות-התרחקות, התקרבות-התרחקות, אבל עדיין קטנים ביותר. וברוחניות, כאשר אנחנו נתחיל להרגיש בצורה ברורה את השפעת המאור עלינו, אז אלה יהיו דחפים אמיתיים, רציניים ביותר.

לכן, עלינו לתמוך אחד בשני. כאשר אנשים עוזבים, האחרים צריכים לתמוך בהם, להתכלל אחד בתוך השני, כאשר נוצר במישהו חלל ריק, רצון, דחייה (מינוסים שונים) אחרים צריכים מייד למלא את החלל על ידי פלוסים, ולהיפך. אז מתוך ההשלמות ההדדיות הללו, דווקא בזכות חילוף החומרים הרוחני, הפנימי, נולדים החיים.

עלינו לקחת זאת לתשומת לבנו. העיקר הוא להידבק כולם ביחד, להבין שעלינו לתמוך אחד בשני. ואם אנחנו נרגיש פתאום כנגד התמיכה הזאת התרחקות כלשהי, אז אנחנו צריכים להרגיש: "היכן נמצא אני עם התמיכה שלי? איפה אני בהם?". נענוע הדדי כזה הוא תחילת החיים שאנחנו לומדים.

ואז האור כבר מתחיל להתגלות בנו כבר בצורה יותר ברורה, לא כ"אור מקיף", אלא כאור הממלא. כשאנחנו משתוקקים למלא מישהו אחר ומבינים שאין לנו במה למלא אותו, אנחנו מתחילים להרגיש שדווקא האור היה מעורר בנו פעולות, מחשבות ודחיות שונות. ועכשיו אנחנו כבר בעצמנו, בצורה עצמאית מושכים אותו כדי שהוא יפעל עלינו.

האור פועל בהסתרה מאחורי גבנו, מעורר מחשבות ורצונות שונים. זה שאנחנו חיים עכשיו, קיימים, את כל זה הוא מעורר בנו בצורה אוטומטית בלי שאנחנו מבינים או מרגישים את פעולותיו. המטרה שלנו היא לדרוש השתתפותו במקום שאנחנו לא מסוגלים לעשות כלום. תתעורר בנו הרגשת ריקנות ועלינו להשתדל להרגיש אותה, למצוא אותה, במה עוד אני יכול למלא אחרים. ואז אני יכול לדרוש את האור, כי אם אין לי במה למלא את החברים, אני זקוק לו.

יחד עם זאת, אני צריך להרגיש שאני רוצה לעשות זאת. אם אני מכוון כולי להתכללות באחרים, אז האור יכול להיות השותף שלי. במקרה הזה אני אתחיל להרגיש ברור את פעולותיו בתוכי, בדיוק לשם כך אני מזמין אותו. זה נקרא "מאהבת הזולת לאהבת ה'". כלומר, אני דורש בתוקף שהוא ישתתף יחד איתי.

לכן, עבודתי היא למלא את החללים באנשים אחרים עד שאני אמלא את כל החללים שנוצרו בתוכם. וכך כל אחד מאיתנו. אז השילוב ההדדי של כולם בכל, ייצור את המערכת שנקראת "עולם אין סוף", שתוביל אותנו לדרגה הבאה.

זאת תהיה המדרגה הראשונה. היא קרובה למימוש. ובמדרגה השנייה אנחנו נוכל לעבוד בצורה יותר גלויה, להרגיש יותר את החללים האלה בזולת.

אני ארגיש אותם כדחיות, בדומה ליוצרים הגדולים של ספר הזוהר. הם תיארו עד כמה הם שנאו זה את זה כשהיו מגלים את החללים האלה אחד בתוך השני, הרגישו את היצר הרע, את הדחייה ההדדית ביניהם, ועל ידי התיקון של הדחייה ההדדית, היו מגלים את הזוהר, את ה"זיהרה עילאה" שירדה עליהם. כך הם היו מגלים ביניהם את תכונת ההשפעה והאהבה, מפני שזהו אותו מצע, אותו ה"כלי" שבו יכול להתגלות האור.

אסור לנו לשכוח את זה. כל מה שאנחנו מרגישים וחושבים כל רגע, האור בונה בנו מראש ואנחנו צריכים מתוך זה למצוא את הדרך להשתוקק כדי לגלות את אחדותו ולעורר בנו את ההרגשה המוחלטת שלו, כלומר את תכונת ההשפעה ההדדית.

מתוך שיעור מס' 1 בכנס סנט פטרבורג, 12.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מעבדה לתיקון האגו האנושי
לחבר את המעגל הרוחני הראשון
החיבור שהורס את הרע

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/KsUIV

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest