קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בעל הסולם כותב, שאם אנחנו לא שומרים על האיזון הנכון בין כוחות הקבלה לכוחות ההשפעה, הטבע מעניש אותנו. על מה צריך להעניש את האנשים אם הם אינם יודעים על כך שום דבר?
תשובתי: זה לא "עונש" במובן המקובל, אלא כך מעוררים את האדם לתיקון עצמי. בדרגות הדומם, הצומח והחי, "העונש" הוא התיקון עצמו. מצד שני, בדרגת ה"אדם", העונש הוא התעוררות, דחיפה, כדי שהוא בעצמו ימהר לתקן את עצמו, ב"אחישנה" ולא ב"עיתו".
בינתיים, אנחנו מתפתחים לפי שלושת דרגות ההתפתחות הראשונות – דומם, צומח וחי – התפתחותנו זורמת בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, מה שנקרא "לפי לוח זמנים", "בעיתו", לפי התוכנית. לכן המקובלים ידעו מראש את התאריכים המשוערים של השלבים השונים. אבל החל מהמאה ה- 15 הצטרפה לכך חכמת הקבלה, שנועדה לזרז את התהליך. מאז חלק מהאנושות המשיך לקבל מכות ובעיות "רגילות" שהובילו לקדמה מדעית, טכנולוגית, וחלק אחר התחיל לקבל מכות מיוחדות, מכוונות, שבעזרתן האנשים התעוררו ופנו לחכמת הקבלה. ההתעוררות הזאת החלה מהבעל שם טוב, שבעצם פתח לעם היהודי את השערים לעבודה פנימית ויסד את עקרונותיה לדורות קדימה. הוא בעצמו לא כתב דבר, אולם הפיץ את השיטה בקנה מידה חסר תקדים. זה היה אדם מעשי יוצא דופן שאין כמוהו, בהתחשב בתנאים של אותה התקופה.
דווקא הבעל שם טוב הנהיג לימוד המוני של חכמת הקבלה. היה לו כוח, שכמובן ניתן לו מלמעלה, כדי להחדיר ניצוצות לתוך העם שבור שעבר תלאות של עוני ופוגרומים באירופה המזרחית. הוא ארגן אנשים ובנה ביניהם רשת כללית. הוא התחיל לגלות להם את מבנה המציאות הרוחנית: "חמישה עולמות", "ספירות", "פרצופים"… אז, ספר הזוהר היה נגיש להמונים, דבר שמעולם לא היה. אצל החסידים הוא יכול להימצא על מדף הספרים, מפני שחכמת הקבלה כבר אינה אסורה יותר.
תלמידיו הראשונים של הבעל שם טוב היו למקובלים גדולים, יסדו תנועות חסידות וכתבו ספרים שאותם עם ישראל היה יכול לקבל. הספרים הללו, שכתובים בשפה רגשית מאוד, יפה מאוד, הרגילו את האנשים לעבודה פנימית.
לא במקרה בעל הסולם מאוד מעריך את הבעל שם טוב – הרי הוא עשה מהפכה קבלית אמיתית, פתח עבור כל המעוניינים את הדלת שפעם הייתה נעולה היטב. ובעצמו נותר בגדר תעלומה: אנחנו יכולים לדבר על פועלו, אך לא עליו.
תלמידיו המשיכו את עבודתו, כל אחד בהתאם לאופי שלו, ובסופו של דבר, כל זרמי החסידות עשו צעד גדול לקראת מימוש חכמת הקבלה בשדרות העם. האנשים החלו לכבד את ההשגה הרוחנית, הביטול העצמי באהבת הזולת. המושגים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "ועבדת את ה' אלוקיך בשמחה" היו חלק מהמציאות. זאת הייתה תקופה של עבודה פנימית אינטנסיבית מאוד.
ורק כעבור מאתיים שנה הייתה ירידה, כאשר החסידות הפכה ל"טקס", והפנימיות הפכה שוב לחיצוניות…
נחזור לשאלה, אנחנו בעצמנו מסתירים מעצמנו עובדות, איננו רוצים לשמוע על קיומן, ברגע ששוכחים את העבודה הרוחנית, אנחנו מייד נמצאים בעולם הגשמי שלנו. כך פועל האגו ששולט בנו, הוא מסתיר מאיתנו כל קשר ולו הקטן ביותר עם הבורא, מסתיר את מציאותו, את פעולותיו, את קיומו. איננו רוצים לדעת עליו שום דבר.
ולא במקרה ההסתרה הזאת כל כך גדולה, היא בונה לאדם את המרחב כדי שיעצב את עצמו. ומצד שני, מזכירים לו את העיקר, מעוררים אותו ומביאים אותו לקבוצה. בהדרגה התהליך יתפשט לעבר כל העולם, אבל קודם חייבת לעבור תקופת החושך – שהיא תהיה לאדם הבסיס שמעליו הוא יבנה בעתיד את עצמו.
מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 02.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
עידן הדור האחרון
דרך הקבלה והחסידות
על העונש
