נרות חנוכה

כתוב, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות…". (האר"י הקדוש, ספר "עץ החיים").

האור ברא את הרצון לקבל, והוא כל המציאות שהאור ממלא. מטרתו היא להביא את הרצון לאותה הדרגה, לאותה המודעות כמוהו.

הכלי והאור משתלשלים ביחד מעולם אין סוף. מדרגה אחר מדרגה האור מצטמצם, ויחד עימו מצטמצם הרצון, עד שהם מגיעים למצב העכור ביותר, שנקרא "העולם הזה". כאן שולט הניתוק המוחלט בין שני הכוחות הללו – אור וכלי.

האור הוא הגורם היחיד שמנענע את הכלי ומנהל אותו. כוונת האור היא להביא את הכלי לכך, שהוא בעצמו יכול לנהל את המצבים שלו וגם לנהל את האור. הכלי יבין שרצון האור הוא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות וימלא אחר רצונו בכל כוחו ורצונו על פני רצונו המקורי הטבעי.

על ידי זה, הכלי יבנה את עצמו בניגוד, על פני הטבע שלו. הטבע שלו, לעומת הבורא, הוא חושך לעומת האור, הם הפוכים זה מזה, אבל הכלי יבנה את עצמו בדומה לאור.

התהליך הזה לא פשוט, וכדי לממשו חובה שהרצון לקבל יכלול בתוכו את תכונות האור. לכן, בתחילת כל התהליכים שבעתיד יתבצעו בתוך הכלים, בזמן ההשתלשלות מלמעלה למטה, מיד אחרי קביעת הסדר בין "אורות" ו"כלים" בעולם "אדם קדמון", כאשר "אין סוף" התחלק לפי עביות הרצון וה"מסך" שבין הרצון והאורות, הכלי והאור נכנסו לחיבור מיוחד שהתבצע על ידי השבירה.

מדובר על שבירת ה"מסך", המחיצה ביניהם. ואז האור נכנס לתוך הכלי בהתאם למידת הרצון שלו להיות דומה לאור. זה כבר לא היה הרצון שנברא במקור, אלא זה כבר רצון להשפיע שהוא רכש מהאור. האור פרץ פנימה באותה מידת ההשפעה שהרצון לקבל השתוקק אליה.

כתוצאה מזה הוא גילה בתוכו רצון חדש מהאור. קודם, האור מילא אותו בדרגות דומם, צומח וחי, ועכשיו הוא מילא אותו בדרגת ה"מדבר". כלומר, עכשיו התגלו הרצון והאור בדרגה של אהבה. ב"עולם הניקודים" הכלי רצה להגיע לדבקות שלמה ומוחלטת עם הבורא, ועכשיו זה התרחש. הגיע האור ונכנס לתוך הכלי בהתאם למידת הדבקות שהכלי רצה. יחד עם זאת, הכלי לא היה מסוגל להחזיק את המידה הזאת עם הכוונה על מנת להשפיע. אבל בינתיים הוא כבר קיבל התרשמות מעוצמת האהבה של הבורא כלפיו.

בהמשך, האורות והכלים מתחילים להסתדר בהתאם לעוצמה החדשה שמתגלה בעולמות אבי"ע. דרגות דומם, צומח וחי (עולמות בריאה, יצירה ועשיה) כבר מתוקנות, אין צורך לעבוד יותר לטובתן. ונשאר רק לעבוד בדרגת ה"מדבר" ב"עולם האצילות". ולכן, אם אנחנו נתקן את הכלים בדרגת "עולם האצילות", אז תצטרפנה גם המדרגות הקודמות של "עולמות בי"ע".

אחרי כל ההכנה הזאת, נשארו כלים לעבודת האדם בדרגת ה"מדבר". בדרגת ה"אצילות" נברא המבנה של אדם הראשון, שגם הוא היה מוכן לקבל על מנת להשפיע בדרגה ד'. אבל כשניסה לקבל על מנת להשפיע עם כל מידת האהבה שקיבל מהבורא, הוא לא הצליח לשמור על הכוונה. הוא לא הצליח, מפני שבזמן פעולות כאלה מתגלה כל פעם "לב האבן" שאיתו בלתי אפשרי לעבוד ב"לקבל על מנת להשפיע", כי מתגלה בו אור גדול בלי כיסוי מצד ה"אדם". כי האור הזה נובע מהאהבה המקורית מצד הבורא לנברא, אהבה שאינה נמצאת בנברא.

בדומה לדוגמה מהעולם שלנו, כאשר הילדים לא יכולים לאהוב את הוריהם כפי שההורים אוהבים אותם. זהו הטבע שלנו, אהבת ההורים כלפי הילדים הרבה יותר גדולה מאהבת הילדים כלפי הוריהם.

כך התגלתה האהבה של המדרגה העליונה כלפי המדרגה התחתונה, אהבה שהמדרגה התחתונה איננה מסוגלת לקבל אותה במלואה. ואף על פי שהתוצאה הייתה "שבירת אדם הראשון", התגלה הכלי שבלעדיו הוא לא מגיע לדרגה העליונה. בכל זאת, הוא היה חייב להרגיש במידת מה את הרגע הזה. כיוון שברוחניות, אפילו אם אנחנו לא מסוגלים להיענות לקריאת האור, אנחנו בכל זאת פועלים על פי העיקרון "חיל בלע ויקיאנו". כלומר, אנחנו פועלים למען העתיד. כאשר הכלי נשבר ב"חטא עץ הדעת", המדרגות התחילו ליפול ולהיכלל אחת בשנייה עד שהגיעו לדרגה הנמוכה ביותר, האדם בעולם הזה.

בהתחלה, התייצב העולם הזה בדרגות דומם, צומח וחי, בהתאם למציאות הרוחנית, ואחר כך הופיע האדם. זה מבנה שונה לגמרי, "פרצוף" שונה, יותר פנימי שלא שייך לדרגות הקודמות. הוא רק ניזון מהן ומשתמש בהן, אך לא נובע מהן ישירות. אדם הוא זיווג לגמרי חדש, לא מסדרת הזיווגים שהשתלשלו מאין סוף ובנו את מערכת העולמות.

נראה לנו שקודם נוצר היקום, אחריו התפתח הטבע הדומם, הצומח והחי על פני כדור הארץ, ורק אחר כך הופיע האדם כתוצאה מהקוף. אבל בכל זאת יש לו מבנה שונה לגמרי, עם "רשימו" אחר.

ועכשיו, כאן בעולמינו, במדרגה הנמוכה ביותר שנמצאת מחוץ לשלבי הסולם הרוחני, עלינו לעבור בהתפתחותנו את שלבי ההכנה והתיקון של הרצון השבור.

קודם כל, אנחנו מתקנים את הכלים של גלגלתא ועיניים. הרצון לקבל מתגלה בבבל העתיקה והכלים של גלגלתא ועיניים, שהם בני ישראל, מתנתקים משם. הם משתוקקים לדבקות עם הבורא ולכן נקראים "ישראל", ישר-אל. הכלים האלה מתחברים, ובחיבור ביניהם מגיעים ל"ג' קווים", מה שנקרא, "תקופת האבות". אחר כך, בחיבור ביניהם, הם עוברים, מה שנקרא, "הכבדת הלב", ארבע מאות שנות גלות מצרים, הם מגיעים לכל דרגות העביות של הרצון לקבל ומקבלים הזדמנות לתיקון.

מקבלת התורה והלאה מתחיל התיקון שמתבצע בשני שלבים. בשלב הראשון, במשך "ארבעים שנה במדבר" נעשית העבודה עם גלגלתא ועיניים, "להשפיע על מנת להשפיע". זאת דרגת "בינה".

ואחר כך, בעזרת משה, שמסמל "אמונה שלמה", נכנסים בני ישראל ל"ארץ ישראל", פותחים במלחמות כיבוש הארץ ובונים את בית המקדש, כלומר, מגיעים בסוף לכלי שנקרא "לקבל על מנת להשפיע". הם עובדים כל הזמן על החיבור ביניהם עד שמגיעים להיות ממש "כאיש אחד בלב אחד", כולל את כל דרגות העביות. כך הם מגיעים לגמר התיקון שלהם, לדרגת "מוחין דחיה".

אבל האח"פ הכללי עדיין לא היה מתוקן, ואפילו לא עבר את שלבי הגדילה וההתפתחות. ולכן, נחוצות כאן פעולות נוספות, כלים של גלגלתא ועיניים צריכים להיכנס לתוך האח"פ. כיצד? פשוט מאוד, בעזרת מה שנקרא בחכמת הקבלה "שבירת מלכי דחג"ת". זה נעשה בהתאם לחוק "ערך הפוך של אורות וכלים", על ידי כניסתם של ה"רומאים" שהיו נגד הרצון לקבל על מנת להשפיע. התפתחה מלחמה גדולה מאוד שהסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון. ואחר כך היה נס פורים "הגאולה הגשמית", "לעתיד לבוא".

אחר כך המלחמה נגד היוונים גרמה להצלחה בכלים דהשפעה, ונבנה בית המקדש השני בדרגה יותר נמוכה, "מוחין דנשמה", בהתאם ל"מלכי תנהי"ם". הוא היה קיים רק בדרגה של "להשפיע על מנת להשפיע".

למעשה, בני ישראל היו צריכים כל הזמן להשתוקק למצב של "לקבל על מנת להשפיע". לכן, רבי עקיבא כל הזמן קרא ל"ואהבת לרעך כמוך". אבל הנטייה הייתה הפוכה, נטייה לשבירה כללית.

כך התחילה הגלות הכללית, שכל הכלים של "ישראל" שיצאו פעם מבבל התערבבו בהדרגה עם כל הכלים של "אומות העולם".

אם נביט על ההיסטוריה של הגלות, אנחנו נראה את התהליך יחד עם "ירידת הדורות". ניצוצות ההשפעה כבו אט אט, עד שמצאנו את עצמנו בחושך עד כדי כך גדול, שאפילו הכלים שהיו שייכים פעם ל"ישראל" משתפים פעולה עם הרצון לקבל יותר מאשר הכלים של הרצון לקבל בעצמו. כל מה שנשאר מהנטייה של "ישר-אל" בדורות הקודמים, הכול נעלם. להיפך, אצל הכלים שנפלו מדרגת "ישראל" יש סלידה יותר גדולה מהשפעה מאשר לכלים של "אומות העולם".

וזה סימן שההתכללות הסתיימה. מעכשיו אנחנו יכולים, מסוגלים, רשאים, מוכנים וחייבים להתחיל בתיקון. הוא מתחיל מהמאמצים שלנו להגיע לדרגת "להשפיע על מנת להשפיע", לעלות לדרגה הרוחנית שנמצאת מעל הרצון לקבל בלי להשתמש בו. המצב הזה מסמל את חג החנוכה, שבו אנחנו מדליקים נרות, אורות ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". ואחר כך אנחנו נגיע לתיקון הרצון עם הכוונה "לקבל לעל מנת להשפיע", לאהבה. וזה כבר "נס פורים", החג שמסמל את "גמר התיקון".

זהו התהליך הכללי של התיקון שאנחנו נמצאים בתחילתו. ולכן, חג החנוכה מסמל לנו את המטרה שמאירה מקדימה.

מתוך שיעור על פי אגרת נ"ג של הרב"ש, 02.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להיפרד מהמטמון
מתנה מיוחדת לנשמות הנעלות ביותר
נס האור והחיבור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/301zl

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest