מתחילים מרחוק

בעל הסולם, "מצווה אחת": "לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה".

אנחנו מתחילים מרחוק, מהרצון האגואיסטי לקבל לעצמנו את מה שנראה לנו כבעל ערך: כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, הצטיינות, בריאות, העולם הבא, ראיית הנולד, השגת הסודות. כל אחד נמשך למשהו אחר בחכמת הקבלה, משהו שקרוב לליבו. ומזה הוא מתחיל את דרכו.

אבל בהדרגה, בזכות ההשפעה המשולבת של הקבוצה, הלימוד וההפצה, האדם מזמין על עצמו את האור המחזיר למוטב. האור הוא הכוח היחיד שפועל, אבל אנחנו מפעילים אותו בעזרת כל מיני אמצעים ופעולות שנראים לנו כצדדיים, שכביכול אין להם שום קשר אליו. אפילו אם אני סתם מחליף בדיחות עם החברים או בקושי רב יושב בשיעור ללא כוונה נכונה, אפילו אם ההפצה שלי נובעת מתוך האגו שלי שרוצה לכפות על כולם את הערכים שלו – זה לא חשוב. אם הפעולות עצמן קרובות לאור, אם הן מכוונות להשפעה, ללימוד, לאיחוד – אז הן מזמינות את האור המחזיר למוטב. על זה נאמר: "מצוות אינן צריכות כוונה".

ולכן, ישנה פעולה וישנה כוונה. הפעולות שלי הן הלימוד, ההפצה, ישיבות החברים והעבודה בקבוצה. ואילו על הכוונות אין לי שליטה. אני יכול לדמות את עצמי למלאך, או להיפך, לשטן – זה לא משנה. אם אני, עד כמה שאני מסוגל, מבצע את הפעולות הנדרשות – אני מזמין את האור המחזיר למוטב, שמעביר אותי בהדרגה מהכוונה האגואיסטית לכוונה האלטרואיסטית, מ"לא לשמה" ל"לשמה".

כל ההבדל הוא רק בכוונה. הפעולות נשארות אותן הפעולות: אני ממשיך ללמוד כמו מקודם, משתתף בישיבות החברים ובהפצה – אבל הכוונה שלי מיתקנת יותר ויותר, ומכריחה אותי להתחבר באמת עם הזולת ועם הבורא ולהשפיע להם.

כך מתבצע התהליך. וצריך רק להמשיך אותו, מבלי להתעכב. אף אחד לא יכול להתחמק מזה. צריך רק לחפש את הפעולות היעילות ביותר לזירוז הדרך, ובכל זאת לחפש את הכוונות שקרובות יותר ויותר להשפעה, שאותן ניתן לצרף למעשים.

כולם עוברים את אותם השלבים, ואף אחד לא מסוגל לדלג על איזושהי מדרגה. אבל אנחנו יכולים להגביר את קצב ההתקדמות, וזאת כל העבודה שלנו. נאמר שישראל מזרזים את הזמנים. כאן הבורא לא יכול לוותר, כי כל השלבים נחוצים לרכישת השכל והרגש, לבניית הכלי שמאפשר לנו להבין ולהשיג אותו, להגיע להשתוות איתו ולדבקות בו.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 21.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד – אין סוף
כל ההבדל הוא בכוונה
לא לשמה: שיהיה מה לתקן

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/eRIKw

2 comments

  1. אז למה הכווכנה כשאומרים "מצווה ללא כוונה כגוף ללא נשמה"?

  2. מלא לשמה יבוא ללשמה כי אין מצווה בלי כוונה כי זה גוף בלי נשמה וזה דרגת החי שבנו לכן כאשר עושים מצווה כמו ברכת מזון או נטילת ידיים צריך לפני הפעולה לחשוב למה אני עושה את הפעולה והכוונה של עשיית המצווה היא בכדי למשוך אור מקיף המחזיר למוטב חסדים רחמים להמתקת הדינים בעולם לחבר אור חכמה באור חסדים ולעשות נחת רוח לבורא זו הכוונה המחשבה שלפני כל מצווה ופעולה וזה נקרא גוף עם נשמה וזה תפקידו של עם ישראל עם כל המצוות שניתנו לנו לעשייה בעולם הזה כי רק עם כוונה למשיכת אור מקיף חסדים רחמים לתיקון כל העולם כלומר לתיקון כל הרצונות מלקבל לעצמי שהבורא ורק האור יכול לתקן את הרצון מקבלה להשפעה כי רק בתיקון ובחיבור מוח ולב כאחד נוכל לנדבק לעליון לפי חוק השתוות צורה וזה סוד ולדבקה בו יתברך אז מי ייתן וכולנו נקשיב ללב ונעשה מצוות עם כוונה ואז נמלא את תפקידנו כעם סגולה ממלכת כהנים גוי קדוש ואור לגוויים שנפיץ חסדים ורחמים לכל העולם אמן ואמן כוכבה פרץ מחיפה אוהבת את כולםץץץץ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest