מצוות ותיקון הנשמה

שאלתו של אבי: לפי דברי הרב"ש, יש סגולה שמחיצוניות יכולים לבוא לפנימיות, שעל ידי מעשים הלב מתהפך. יחד עם זאת, אתה חוזר ומזכיר שהמצוות החיצוניות הן בבחינת סימנים בלבד ואין להן שום קשר לתיקון הנשמה.

תשובה: כאשר מזכירים ביצוע חיצוני, אין הכוונה לביצוע הפיזי, אלא לכוונה "לטובת עצמי", וכאשר מזכירים ביצוע פנימי, מתכוונים לכוונה "לטובת הבורא".על הביצוע הפיזי הבורא אמר "וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". זאת אומרת, שכל הקשר בין פעולות למצוות הוא בכוונות, ולא בפעולות עצמן. אם האדם היה יודע שהפעולות שלו לא נותנות לו שום תוצאה, הוא היה מודה לחוכמת הקבלה, שכן נותנת לו את הכיוון הנכון בחיים! כל ההבדל והניגוד בין הדת לקבלה הוא בהערכת החשיבות של המעשה לעומת הכוונה: מה יותר חשוב, המעשה או הכוונה? הרי הקבלה לא סותרת את חשיבות המעשים (המסורת), אשר יוצרים ומארגנים מסגרת לחברה. אך גם הדת צריכה להודות בכך, שבמעשים ללא כוונה אין רוח חיים, הם לא מתקנים את האדם, ואת הכוונה אפשר לשנות רק בלימוד נכון של חוכמת הקבלה!

למעשה הדת צריכה להודות בכך שהיא לא מושלמת, וכאן נמצאת נקודת החיכוך! כיוון שמטרתה העיקרית של הדת היא, לתת לאדם תחושת גאווה, בשל שלמות ביצוע המצוות, המעשים, שלפי דעתו בביצועם הוא משרת את הבורא ואת העולם, ולכן כולם גם חייבים לו.

לעומת זאת, חוכמת הקבלה מראה לאדם את ההיפך, עד כמה שהוא פגום ושקרי, וזאת בעזרת האור העליון, אור הבורא, שיורד ומשפיע עליו בזמן הלימוד. והאדם לא מרוצה מהתוצאה הזאת של הלימוד. רק אם הוא יכול להתרומם מעל ההרגשה שלו, תוך העלאת חשיבות האמת מעל הרגשת הייסורים, אז מתקדם, ואם לא מסוגל, אז מתרחק מהדרך.

על הצורך להעמיד את חשיבות הכוונה מעל לחשיבות המעשה נכתב ב"הקדמה לספר הזהר", (אות סו).

שיעור על פי הקדמה לספר הזוהר (אות ס"ו עד אות ס"ט)

פוסטים קודמים בנושא: הדת בראי הקבלה