דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מפותים על ידי האור

מפותים על ידי האור

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "ולפיכך, אחר שזכה לתשובה מיראה… שהרי, עתה רואה בעליל, שיש השגחת שכר ועונש. וברור לו, שכל ריבוי הייסורים, שהרגיש מעודו, היו לו לעונש, מהשגחתו יתברך על החטאים שעשה".

מדוע מגלים לאדם את ההשגחה הזאת? – מפני שהוא לא יכול לקלקל אותה. בכל פעם אנחנו מקבלים כזאת מידה של הסתרה שלא תאפשר לנו לפגום בבורא ובהנהגה שלו עלינו על ידי הכלים השבורים שלנו מלכתחילה, ובכך לרדת עוד יותר למטה.

כל הזמן ההסתרה של הדרגה הרצויה שומרת עלינו. כך גם ההורים, כשהם שמציבים לילדים תנאים אלו או אחרים, הם כביכול פוגמים באהבתם. הם מביעים נוקשות, קשיחות וחוסר גמישות, באותה המידה שנדרשת לטובת התחתון. כשהם מגבילים את אהבתם, הם בעצמם מצטערים על כך, אך אין ברירה אחרת. וזה נקרא "צער השכינה", היא חייבת להסתיר את עצמה מהתחתונים.

אך כאשר האדם מגלה את ההשגחה שמבוססת על שכר ועונש, אז זה כמו שמסירים עבורו את כל ההגבלות. עכשיו הוא יכול להתפרע כמו ילד שגילה שההורים אוהבים אותו אהבה ללא תנאים וללא גבולות. וזה מסיר את כל המכשולים.

המקובלים כתבו על כך הרבה. כתוב: "חוסך שבטו שונא בנו". חייבים לגלות לחץ וקשיחות, ולעשות איזון נכון בין הדין והרחמים.

ולכן הבורא חייב להסתיר את עצמו מהרצון לקבל. הוא יכול להתגלות רק כלפי הרצון להשפיע ולא רק בחלק מהאורות, אלא בחלק של ההנהגה. ודאי שגם זה אור, אך זהו אור ששייך לשכל ולא לרגש.

כאן אנחנו רואים את תחילתה של ההתפתחות האנושית. וצריך להיות לנו ברור: האדם מתקדם רק אם הוא רוכש את המסכים והכוחות הדרושים. בזכות זה, אפילו אם הבורא מתגלה כטוב ומיטיב, באהבה ונכונות לעשות הכול למענו, זה לא מקלקל את האדם. גם אז הוא שומר על עצמו בדיוק כמו בהסתרה ואפילו יותר מזה. כי בהסתרה לא היה לו מה לגנוב ועכשיו יש לו, והוא שומר על עצמו. בהסתרה הבורא אינו מצטייר לו כטוב. האדם לא פעם קילל את הבורא ולא הסכים איתו. אבל עכשיו, כשהוא רואה את הטוב והמטיב, הוא חייב להיזהר כדי שזה לא יקלקל אותו. אסור שהשפע עצמו או היחס שלו כלפי המקור שלו יקלקלו את היראה של האדם. להיפך, היראה הזאת חייבת לגדול: "האם בגובה הזה אני אוכל להשפיע לבורא? האם אני אוכל להתעלות מעל לכל מה שהתגלה לי?".

הגילוי של הבורא מאוד מחליש אותנו, הוא כל כך "מחמיא" לרצון לקבל. הבורא כביכול אומר: "תעשה כל מה שאתה רוצה. אין איסורים, הכול מותר. קח עד חצי המלכות, קח את כל המלכות". וכאן מסתתרת הבעיה: האם אנחנו מסוגלים לא להיכנע לבלבול הזה. כי העיקר הוא לא התענוג, אלא דווקא הבלבול, האשליה. אני פתאום מרחף באוויר: "הכול בסדר, הכול פתור, הכול פשוט. לפני כן לא הבנתי, ועכשיו אני רואה שהכול בא מהבורא ומלא באהבה. יתר על כן, יש בינינו הבנה הדדית, הוא ממש "מפנק" את הרצון שלי…". וכאן דווקא ממתין לי הכישלון.

ולכן בהתחלה אני צריך כל הזמן לעבוד על החסרונות, עד שאגיע לחיסרון להשפעה. ואז הבורא יגלה לי את עצמו ואני אצטרך להמשיך בדרך. אבל ה"פתיחה" הזאת היא בסך הכול תחבולה, היא האחוריים של ההזמנה שאני אגדל את המסך ואגלה התמצאות נגד היצר הרע שלי, נגד פרעה. הבורא ופרעה כביכול באים אליי יחד, כמו ב"מגילת אסתר", שקשה להבחין מיהו הבורא ומיהו אחשוורוש. המלך תומך בהמן, ואילו מרדכי יושב ברחוב ליד השער, ובמקרה הטוב לא ברור מי מהם צודק.

וכאן אנחנו לא יכולים להסתדר ללא תמיכת הסביבה שמעוררת את האדם לחיים.

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 26.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
כל מדרגה היא לידה חדשה
כל העניין הוא בממיר
סוכרייה לחולה סכרת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/VTr8Z

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest