מה ניתן לתיקון?

כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 2

הבעיה של האנושות היא בנחיצות של המעבר מטבע אחד לטבע אחר, שאינו ידוע לנו. אנחנו אפילו לא מכירים את הטבע שלנו, מפני שאי אפשר להשיג דבר אחד אם אתה לא מודד אותו ביחס למשהו אחר המנוגד לו. לכן אנחנו לא מכירים גם את הטבע האגואיסטי שלנו.

אם נדבר עם כל אדם, אז הוא יאמר: "מה פתאום, אני אגואיסט? אני בדיוק כמו כולם". בזה הוא לא רוצה סתם להצדיק את עצמו, אלא הוא באמת לא מבין שהוא נמצא בטבע גשמי, אגואיסטי, רע, שזהו הרע.

האדם אינו יכול להסכים שתת ההכרה שלו, כל הנטיות שלו, כל מחשבותיו מכוונות רק למען עצמו, כדי להעמיד את עצמו גבוה יותר מהאחר. הוא מכוון מבפנים להצדקה עצמית, לריכוך, להסתרת התכונות שלו, רק לא לשלול את עצמו.

קיימת תגובה הגנתית של הגוף, כאשר אנחנו כל הזמן מצדיקים את עצמנו. אנחנו זוכרים את הרע שכביכול אחרים גרמו לנו, אבל את העובדה שאנחנו בעצמנו גרמנו רע לאחרים אנחנו תמיד מכבים. באופן כללי, אנחנו לא רוצים לחוות הרגשות לא נעימות, ולכן המודעות שלנו פועלת בצורה כזאת.

כל מה שאנחנו מרגישים בחיים זה למעשה פסיכולוגיה טהורה, אין בזה שום דבר אחר. ואין אפילו צורך להשתדל לתקן את זה, זה לא ניתן לתיקון. תשאירו הכול כמו שהוא.

חכמת הקבלה מסבירה לנו שצריך לתקן את מה שבאמת מקולקל. והטבע הבהמי, הרדוד, האגואיסטי, של הדרגה הגשמית, אינו מקולקל, אלא רק הקשרים בינינו שנהרסו על ידי השבירה, מה שמופיע בנו כאשר אנחנו מתחילים לבנות קבוצה, עשיריות, ישיבות, חיבורים, הם אלה שמקולקלים. רק אז מתחיל להתגלות אותו הסוג האמיתי של האגו שאותו אנחנו חייבים לתקן. ועד אז, לא.

לכן בשום אופן לא צריך לגנות אנשים: הם מנוהלים, והאגו הקטן שלהם זה פשוט הטבע הילדותי שלהם. אז מי באמת אגואיסט? אלה שמתחילים למשוך על עצמם "אור מקיף", מפני שתחת השפעתו מופיעה בהם התנגדות לקירוב, ודווקא את זה צריך לתקן.

אנחנו צריכים להבין את החברים שבהם מופיעים פתאום כל מיני לחצים, התנגדויות, כעס שעובר לשנאה ממש, ועד לחוסר יכולת לסבול זה את זה, התנגדות חסרת כל סיבה ולגמרי עיוורת. כל זה נגרם על ידי השפעת האור. השכבות הפנימיות השבורות שלנו מתחילות לעלות בנו, בכך שמתגלות יותר ויותר.

מאותו הרגע שבו אני מתחיל לעבוד בצורה רצינית על חיבור, אז מופיעים אצלי אותם הרצונות, אותו האגו שאני צריך לתקן. ועד אז, לא. אם אני לא משתתף באיחוד, אלא סתם הולך לשיעורים, לכל מיני אירועים, מבלי להשקיע מאמצים רציניים לאיחוד, ולא מרגיש התנגדות כלפיו, אז במקרה כזה אני יכול להתקיים בקבוצה אלף שנה וארגיש את עצמי בסדר: "תראו אותי! אני יודע הרבה, מבין הרבה, אפילו מרגיש משהו". אבל בזה האדם לא מתקן בתוכו שום דבר.

המצב הראשון והעיקרי ביותר שלנו, זה "הכרת הרע". ואת המצב הזה אנחנו צריכים לעבור בצורה רצינית. מה גם, שהוא מאוד לא נעים: האדם אוכל את עצמו… יחד עם זה הוא צריך לברר אותו. לעיתים קרובות אנחנו מאשימים את עצמנו על העבר: למה נהגתי דווקא בצורה כזאת? נותנים לנו כאלה זיכרונות, כאלה פריטים, כאלה בעיות! אבל הרי זה לא אני, אלא הבורא, הזרימה הכללית של החיים. אני לא בחרתי בזה, אלא זה מה שנקרא, יועד עבורי.

בחיי היומיום אותו הדבר: אני יכול להסכים ולשבח את עצמי על איזה שהם הישגים, ולהיפך, להאשים את עצמי על איזה שהם תעלולים, עוונות. אין לכך שום קשר לגדילה הרוחנית שלי אם זה לא מבוסס על קירוב בין החברים.

לכן, לא כדאי לנו לשים לב לשום דבר, חוץ מקירוב והתנגדות לקירוב. כאשר זה מופיע, אני צריך לומר: "כמה טוב שאני מרגיש דחייה, שנאה, עוינות, כתגובה לקירוב שלי עם החברים".

מתוך שיעור מס' 2 בכנס בסנט פטרבורג, 12.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
טעויות מימי הנעורים?
שני סוגים של אגו
להגיע לאגואיזם האמיתי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/HlrBf

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest