מהי המשמעות של כל המסופר בתנ"ך

מהי המשמעות של כל המסופר בתנ"ך, והיכן מתרחש המתואר בו? האם היה לווייתן שבלע את יונה, האם הים נחצה והאם הסנה בער?

כל דברי התורה הם סודות עליונים. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, סעיף 58)

חכמת הקבלה אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות")

התורה היא רוחניות. (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, א')

אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות, שהם למעלה ממקום וזמן. (זוהר לעם, פרשת ויצא, סעיף 139)

צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי)

סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה. (הרמ"ק, דע את אלוקי אביך, י"ד)

כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי)

תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בעניינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על: לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ח"ו, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", קנ"ו)

והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בספר הזכרונות, זה ודאי לא יועיל בלימוד, ולא יגיעהו ממנו תועלת, והלוואי שלא יפסיד. אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה, צריך שיהיה כוונתו, שהוא לומד העניין ההוא במה שהם דברים אלוהיים, שנעלם ממנו עוצם פנימיותם, ובדבר הזה ייטב הבל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה. (הרמ"ק, דע את אלוקי אביך, נ"ט)

כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מילה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. כל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
כי התורה שהיא כלל עליון, אע"פ שיוצא ממנה סיפור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על הסיפור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים. ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כי הסיפור ההוא או המעשה ההוא של התורה, אע"פ שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על הכלל העליון של התורה כולה יצא.
כתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט. ודאי פסוק זה יצא מכלל התורה ובא לסיפור פשוט. כי מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא? אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כי רומז על זמן הדין.
ואשריהם ישראל שניתנה להם תורה עליונה, תורת אמת. ומי שאומר, שהסיפור ההוא של התורה בא להראות על אותו סיפור בלבד, תיפח רוחו. כי א"כ אין התורה העליונה תורת אמת. אלא ודאי, התורה הקדושה העליונה, תורת אמת היא.
מלך בשר ודם, אין לפי כבודו לדבר דיבורי הדיוט. כש"כ לכתוב אותם. והייתכן שמלך עליון, הקב"ה, לא היו לו דברים קדושים לכתוב ולעשות מהם תורה, אלא שהוא אסף כל דברי הדיוטות, כמו דברי עשיו, דברי הגר, דברי לבן ביעקב, דברי האתון, דברי בלעם, דברי בלק, דברי זמרי, וקיבץ אותם וכל שאר הסיפורים הכתובים, ועשה מהם התורה?
א"כ למה נקראת תורת אמת, תורת ה' תמימה, עדות ה' נאמנה, פיקודי ה' ישרים, מצוות ה' ברה, יראת ה' טהורה, משפטי ה' אמת? וכן כתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב. אלו הם דברי תורה.
אלא ודאי התורה הקדושה העליונה, היא תורת אמת, תורת ה' תמימה. וכל מילה באה להראות דברים עליונים, כי הדבר ההוא שבסיפור, אינו בא להראות על עצמו בלבד, אלא להראות על הכלל בא. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, סעיפים 16-13)

התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיוון שירדה לעוה"ז, אם לא הייתה מתלבשת באלו הלבושים שבעוה"ז, שהם הסיפורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול.
וע"כ סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעוה"ב. משום זה אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, 60-59)

אוי לאותו אדם, שאומר כי התורה באה לספר ספורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן? אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, סעיף 58)

כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה, הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים, שהם סיפורים של עולם הזה. הטפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, סעיף 62)

סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, סעיף 60)

אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשרי הם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הספורים הם לבושים. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, סעיף 64)

נבהלתי לראות, איך ציירו צורה גשמית למושג "אדם קדמון" של הקבלה, שהוא רק מושג מטפיזי על דרך השכל האלוהי… וחלילה להרשות לעצמנו להגשים מושגים קדושים כאלה, אפילו בדרך לימוד. (הראי"ה קוק, אגרות א', קס"ב)

מתוך שנתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע"כ נפל הפחד על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו, כי ח"ו קרוב להיכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור מספיק על כהאר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש, והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", נ"ח)

"נשמת אדם תלמדנו" ידוע שכל התורה נלמד בעיקר לצרכי הנשמה, היינו לאותם שכבר זכו לבחינת נשמה. ומכל מקום הם צריכים להשתוקק ולחפש לדברי תורה של משיגים אחרים, בכדי שילמדו מהם דרכים חדשים, מה שהקודמים המציאו מחידושי תורותיהם. ועל ידי זה יהיה בנקל, שגם הם יוכלו ללכת בהמדרגות עליונות, היינו שהם ילכו מדרגה לדרגה על ידם.
אבל יש בחינת תורה שאסור לגלות, מטעם שכל נשמה ונשמה צריכה בעצמה לעשות את הבירור, ולא שמי שהוא יברר בשבילו. לכן מטרם שהם בעצמם עשו את הבירור, אסור לגלות להם את הדברי תורה. ולכן נוהגים הגדולים להסתיר הרבה דברים מטעם הנ"ל. וחוץ מחלק הזה, יש תועלת גדול להנשמות, על ידי מה שמקבלים מחידושי תורה של אחרים. ו"נשמת אדם תלמדנו", איך ומה לקבל ולהיות נעזר מחידושי תורה של אחרים, ומה שהוא בעצמו צריך לחדש. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע"ז, מאמר "נשמת אדם תלמדנו")