דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מביט לתוכי כמו בראי עד כדי סחרחורת…

מביט לתוכי כמו בראי עד כדי סחרחורת…

ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם מסביר שהחלק במוח שאחראי לתפיסה שלנו בנוי כמו מכונה פוטוגרפית שבזכותה אני רואה את העולם מחולק. אני מרגיש את עצמי כאיזשהו גוף וכן את כל מה שקיים מחוץ לי. כך כל המציאות מתחלקת עבורי לשני חצאים.

ודאי שזהו שקר ובעצם לא קיימת שום חלוקה. אבל העניין הוא שיש בורא ויש נברא, והנברא צריך להשיג את הבורא כתוצאה מההתפתחות שלו. השגת הבורא אפשרית רק על ידי מעקב אחריו מבחוץ, לכן הנברא צריך להרגיש את עצמו כקיים בנפרד מהבורא.

ואז מתוך ההשוואה בין שני ההפכים, כשהנברא בודק ומשיג תכונות הפוכות זו מזו, ומגיע להבנה שלהיות הפוך מהבורא זה רע, הנברא יוכל לתקן את עצמו ולהפוך להיות דומה לבורא, ולהגיע לדבקות בו. כך הוא יגדל מעצמו את דרגת ה"אדם".

וכדי לאפשר לאדם להעריך את כל התכונות האלה, להבין, להכיר, לברר ולתקן את ההכרה שלו – לשם כך תפיסת המציאות נחלקת לשניים, כך שנדמה לאדם שקיים הוא עצמו והעולם החיצוני.

ודאי שזה אפילו לא קרוב לאמת. וגם ההנחה שהאדם יוצא מהבורא ונמצא מחוץ לו, מחוץ לעולם אין סוף, גם זה לא אמת. אבל יש צורך לתת לנו הרגשה כזאת, כדי שאנחנו נוסיף את היגיעה שלנו לבניית הכלי שלנו, ונגיע להבנה עצמית, להכרה. ואז זה יהיה "אדם" שבנה את כל זה מתוך בחירתו החופשית.

הדבר דומה לכך שאנחנו נותנים לילד בכוונה פאזלים ומשחקים קשים, כדי שהוא בעצמו יעבוד ובזכות זה יגדל, יבין, יראה, ישתדל, ישקיע מאמצים ויבנה את עצמו. אותו הדבר קורה גם איתנו ועם התפיסה הדואלית הזאת שבגללה אנחנו מרגישים את עצמנו ואת העולם שמחוץ לנו.

וכל תפקידנו הוא להשקיע מאמצים ולחבר את החלקים האלה לתמונה אחת שלמה, שנקראת "אין עוד מלבדו" ו"ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא". כלומר, להרגיש את עצמי ואת העולם החיצוני כאחד, ולהבין שקודם כל אני צריך לדאוג לעולם החיצוני ורק לאחר מכן לדאוג לעצמי. הרי לעצמי אני אצטרך לספק רק את ההכרחי לקיום הגוף הבהמי, ואת כל השאר, את כל העולם החיצוני, אני צריך להשתדל לראות כדבר היקר ביותר שמהווה את הנשמה שלי.

לאחר מכן אני אגלה שהעולם החיצוני הוא גם כן אני. ודווקא העובדה שהתייחסתי אליו כאל משהו שמנוגד לי, שנאתי, דחיתי, והשתדלתי להתרחק ממנו – כל זה איפשר לי ללמוד את עצמי, את הטבע שלי, את "היצר הרע". קיבלתי הזדמנות להיאבק עם כל התכונות הדקות, הבלתי נתפסות, הגסות והאכזריות שלו, ועל ידי זה השגתי את הבורא.

הרי בכל מקרה פרטי של השנאה הזאת כלפי העולם החיצוני, נדרשה לי עזרה מסוימת של הבורא. ולכן יוצא שההתנגדות שלי לעולם החיצוני, ולאחר מכן ההחלטה להתחבר איתו, והכוח שקיבלתי לשֵם כך מהבורא, האיחוד שאותו השגתי, כל זה הביא אותי לדבקות בבורא.

יוצא, שישנן פעולות לחיבור עם העולם החיצוני וישנה ההשלמה שאותה אני מקבל בעולם הזה, הרגשת האיחוד או הבורא. בזכות החלוקה לאני, העולם החיצוני, ו"האיזור הניטראלי" ("קליפת נוגה") שבינינו, אני מקבל מהבורא עזרה: מצב שכבר מוכן בחציו להשגת הקשר איתו, דווקא בזכות התפיסה השקרית הזאת.

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 08.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לעורר בתוכנו את הדאגה לעולם
האהבה שהאגואיסטים לא מכירים
שבעה מיליארד עולמות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/PiMB9

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest