דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / למה לשבור את הקיר אם יש דלת?

למה לשבור את הקיר אם יש דלת?

שאלה: אם האדם מתקדם על ידי האור, מה חסר לו כדי להרגיש, להבין, לזכור ולחיות בזה?

תשובתי: חסרה העזרה ההדדית, כדי לא לשכוח את האור! אנחנו תמיד שוכחים אותו, וכל אחד חושב שהוא יכול להתקדם לבד, לפי הרצון שלו, ולא למשוך דרך הקבוצה את האור שיקדם אותנו.

אנחנו שוכחים מפני שזה לא רצוי לנו, לא נעים לאגואיזם שלנו, ולכן אנחנו לא רוצים לזכור את זה. אני יכול לבכות ולעשות הכול, חוץ מלמשוך, דרך החיבור בקבוצה את המאור שיפתח אותי.

ולכן, עוברות שנים, עשרות שנים, ואנשים עדיין לא מבינים שהם מנסים לפרוץ דרך הקיר, בזמן שממש לידם יש את הפתח. אך הם אינם רואים את הפתח הזה! הם פשוט אינם רוצים להסתכל לשם. הרי זה עובר דרך החיבור.

ואנחנו מתייחסים לרוחניות כפי שאנחנו מתייחסים לגשמיות, וחושבים שנצליח לעשות הכול בעזרת השכל שלנו ובמו ידינו. ובאמת, לאורך ההיסטוריה התפתחנו ובנינו הכול בכוח השכל והידיים שלנו. כך בנינו את כל החיים שלנו. ולמה שלא נמשיך גם הלאה בצורה כזאת?

אני מבין שהכול דורש להשקיע מאמץ, ומוכן לתת הכול כדי להבין, להשיג, להרגיש, להתפתח. אני הולך באותה הדרך, באותו הכיוון, ומשתמש באותם האמצעים כמו תמיד. אך הם בכלל לא קשורים להשגה הרוחנית!

הרי בהתקדמות הרוחנית עוזרת רק משיכת המאור, ולא שום דבר אחר. זה נקרא לעבוד דרך הסביבה, לפנות למעלה עם בקשה (העלאת מ"ן), למשוך את אור התיקון, אור ע"ב-ס"ג, האור המחזיר למוטב. זאת נקראת דרך האור, ולא הדרך הבהמית, הארצית.

והמכשול העיקרי הוא חוסר ההתמדה בדרך הזאת. והסיבה לחוסר ההתמדה שלי היא שהסביבה אינה מספקת לי תמיכה מספקת. ולכן אני לא יכול תמיד לזכור ולהזכיר שרק בדרך הזאת אני צריך להתפתח. אני שוכח את הנקודה הזאת, הנקודה החשובה ביותר, שממנה מתחילה התפתחותנו האמיתית והנכונה, ובמקום זה אני הולך לטייל בכיוונים הפרטיים שלי.

זאת הסיבה להופעתן של הדתות, האמונות השונות, זרמי הניו אייג' – כל מה שאינו נמצא בכיוון היחיד הנכון. אם אתה לא מחזיק בנקודה האחת הזאת – אתה בורח לאלף כיוונים שונים, כמו בהמה שתועה בשדה.

אין ברירה. אתה צריך לחתום עם הסביבה שלך על חוזה, שנקרא ברית, ערבות הדדית, שאתם לא תיתנו זה לזה לשכוח את הנקודה הזאת, ואתם חייבים להתחבר ביניכם על מנת להוציא מהקשר הזה את המאור.

וכיצד האור יפעל – זה כבר עניינו. זאת בכלל לא הדאגה שלנו. הוא יודע מה עליו לעשות. אנחנו רק מזרזים את פעולותיו עלינו, אך איננו מראים לו מה לעשות.

המאור מחזיר אותנו למוטב, למוטב שלו, שהוא יודע. ואני לא יודע איזה מוטב זה. הרי הטוב שלי הוא מילוי האגואיזם הבהמי.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 30.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מתנה ליום ההולדת הרוחני
חופש הוא תלות רצונית
אני, הסביבה שלי והאור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/sepnQ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest