דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לחייב את הבורא לעזור לנו

לחייב את הבורא לעזור לנו

כדי שנהפוך להיות דומים לאור העליון, יש לנו את הפטנט הידוע לנו: אנחנו צריכים ללמוד עם הכוונה שהאור ישפיע עלינו וייווצר בנו הרצון הזה, השאיפה הפנימית הזאת, הנטייה הפנימית. לא צריך יותר כלום.

נראה שזה מאוד פשוט. הרי הכול כבר נמצא לפנינו. אפילו לפי אמות המידה הארציות ברור שאם אדם אוהב משהו או מישהו, שואף למשהו או למישהו, הוא רוצה לתת. זה ממלא אותו כמו אהבת האם לבנה. תראו כמה היא מאושרת מכך שנמצא אצלה בידיים יצור קטן. זה תופס את כל כולה. היא לא זקוקה לכלום, רק האהבה אליו כבר ממלאת אותה.

אם יש לנו דוגמאות כאלה בעולם שלנו, מדוע כל כך קשה לנו לקיים את התנאי הזה ביחס לעולם הרוחני? – כיוון שתנאי ההשפעה והאהבה הוא רוחני, הוא צריך להיות מכוון מעצמי החוצה ולא אל עצמי, לא בשביל עצמי. וזאת בעיה.

לכן, כדי לעצב בנו את התנועה קדימה, מעצמנו החוצה, אנחנו זקוקים לתרגול מיוחד, למיומנויות מיוחדות שאנחנו יכולים לרכוש רק אם ננסה להתחבר בינינו.

אבל הניסיונות להתחבר מביאות אותנו לידי ייאוש כיוון שאנחנו מנסים לעשות את זה לבד. אנחנו לא פעם ניסינו לעשות את זה ולא הצלחנו כמובן.

בסופו של דבר, לאחר ניסיונות עצמאיים רבים להתחבר: "היכן האחריות ההדדית שלנו, ההשפעה ההדדית, הערבות ההדדית? היכן הכלי הרוחני שלנו?" וכן הלאה, אנחנו מתחילים להבין ששום דבר לא יכול לעזור לנו כאן, אנחנו מרימים ידיים, ונותרת התקווה היחידה: שמלמעלה יבוא האור ויתקן אותנו.

אבל האור לא מגיע, מכיוון שאיננו מבקשים אותו. אנחנו מבקשים בעצם מילוי. ונוכל להתקרב לאור רק אם ננסה להתחבר בינינו. כשנבצע פעולות חיבור בינינו וזה חייב להיות בשוויון, כיוון שאהבה והשפעה הדדית יכולות להיות רק בין שווים, אז נרגיש בתוך האיחוד שלנו, בתוך העיגול שלנו, שחסרה לנו העזרה מלמעלה. היא באמת חסרה לנו.

היום אנחנו פשוט נזכרים בכך שיש משהו נוסף שיכול לעזור לנו. אני מרגיש על התלמידים שלי בזמן השיעורים שהם לפתע מתחילים להיזכר: "אה, כן! אנחנו זקוקים בנוסף גם לבורא! אנחנו בעצמנו לא יכולים כלום. צריך להשפיע ולא לקבל, לא לחכות שיבוא אליך משהו אלא לשאוף להשפעה ולהשקיע בכך ניסיונות מסוימים… "כך שניסיונות נכונים להגיע להשפעה יכולים להיות רק בתוך הקבוצה".

הקבוצה יכולה להיות וירטואלית ויכולה להיות פיזית, זה לא חשוב. אך הכול צריך להיות בנוי רק על הקשר בין החברים. אנחנו לא צריכים לפספס את הנקודה הזאת. עכשיו כל התנועות הפרטיות שלנו מכוונות לתוך עצמנו. נדמה לנו שהן נעות מאיתנו לאחרים, אך כל זה לא נכון, ולגמרי בלתי מציאותי, כיוון שזה מתממש בצורה אגואיסטית.

רק אם אני, יחד עם החברים, מתחיל לשאוף בערבות הדדית למרכז המשותף שלנו, למטרה המשותפת, לנסות להתארגן כדי שלכולם יופיע רצון אחד ויחיד, שאיפה אחת ויחידה, תפילה אחת ויחידה, אז בתוכנו אנחנו נגלה ש"יושב" שם הכוח העליון, הבורא. כשאנחנו מביטים עליו אנחנו צריכים לעשות כאילו קיים אצלנו רצון אחיד אליו, שאיפה אחת ויחידה, בקשה אחת ויחידה, דרישה אחת ויחידה, וכולנו יחד, כאחד, מכוונים אליו בדרישה רצינית.

הבורא מחכה, הוא רוצה את הדרישה הזאת. דווקא היא זאת שמחייבת אותו לתת לנו עזרה בצורת הכוח המיוחד של ההשפעה והאהבה, כלומר לשכון בתוכנו. הוא לא נותן כלום ולא נשאר בשום מקום. הוא ממלא את הכול ולכן הוא צריך פשוט להתגלות בנו. הגילוי הזה שלו בנו הוא זה שנקרא גילוי האור העליון – כוח ההשפעה, האהבה, הדרגה העליונה.

כולנו צריכים לדרוש את זה יחד. כל הזמן לדרוש ולדרוש, אבל יחד ביחס למרכז שלנו, כלומר, הרצון המאוחד שלנו שבו נגלה את הנחיצות בבורא.

ואז אנחנו נראה שכל מה שעשינו קודם לכן היה רק כדי להגיע למצב שבו כולנו יחד מתאחדים בדרישה לגילוי הבורא בנו, מפני שרק גילוי תכונת האהבה וההשפעה יציל אותנו.

מתוך השיעור הווירטואלי, 29.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
המשימה שלנו היא לדרוש. את כל היתר יעשה האור
שלושת הימים שלפני הכנס
הרצון לרצון

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/zYFaq

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest