דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לוח שעון שהולך ונעלם

לוח שעון שהולך ונעלם

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"א, ס"ג: "כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן."

יש כלל שנקרא: "ערך הפוך בין אורות וכלים", לכן, הכלים שנפלו לעומק הגדול ביותר היו הגבוהים ביותר לפני השבירה.

כלומר, אף על פי שאנחנו נמצאים במצב של שבירה, במצב הנמוך ביותר, על ידי התיקון שלנו אנחנו יכולים להוסיף עוצמה גדולה מאוד לכלי הכללי, וכתוצאה מזה יתגלה אור גדול. הדורות הראשונים הצטיינו במימוש והרצון לקבל שלהם היה זך יחסית, לכן, "אור חכמה" לא היה מגולה כל כך. זאת לא אותה השיטה ולא אותו האור שאנחנו מגלים בתוך הכלים שלנו. ומצד שני, בהתאם לערך ההפוך של "אורות" ו"כלים", "אור חכמה" יתגלה בתוך הכלים של חב"ד בזמן שאנחנו שייכים לכלים של נה"י. ובגמר התיקון כל האור וכל הכלי יהיו לדבר אחד "עגול".

שאלה: מדוע ששת אלפים המדרגות הרוחניות מתוארות כששת אלפים שנה? מסתבר, שהבורא ברא את הנברא ונתן לו אולטימאטום, לסיים את התיקון בתקופה הנקובה, לא מעבר לזה.

תשובתי: קיימת מערכת עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה ועשיה). במערכת הזאת "עולם האצילות" הוא עולם התיקון ואינו שייך לכלים השבורים, אלא נברא כדי לתקן אותם. עולמות בי"ע הם המקום, הסביבה, המצב שבו קיימים הכלים השבורים, הנשמות השבורות.

במציאות קיימת רק נשמה אחת, נשמת אדם הראשון. הנשמה הזאת התחלקה או נשברה להמון חלקים שנפלו בהתאם לדרגה הרוחנית שלהם לעולמות בריאה, יצירה ועשיה וצריכים להתגלות מחדש. החלקים האלה מתחלקים לפי עוצמת השבירה לשלוש קבוצות: לחב"ד, חג"ת ונה"י. הם מתגלים לפי סדר מסוים: בריאה, יצירה ועשיה, מהקל אל הכבד. החלקים השייכים לעולמות בריאה ויצירה, וגם לשני השלישים העליונים של עולם העשיה, מתגלים לפי תוכנית הבריאה. הרי בשלב הנוכחי הכלים עדיין אינם מחולקים לפי "קו ימין" ו"קו שמאל" בצורה כזאת שהם יכולים להפעיל את הבחירה החופשית שלהם.

ורק בכלים של החלק התחתון של נה"י, כלומר החל מדורנו הנקרא "הדור האחרון", ישנה האפשרות להתפתח בצורה מהירה ויעילה יותר מתוכנית הבריאה. כי קודם, תוכנית הבריאה קבעה את הקשר ואת קצב היחסים בין ה"אורות" ל"כלים" לפי התעוררות מלמעלה, שהיא מחושבת באמת לששת אלפים שנה. ועכשיו מתגלה השיטה החדשה.

כי הבריאה היא סתם תוצר עם מאפיינים שניתנו לה מראש, נטולת כל פוטנציאל לפתח דברים חדשים, ולכן לא ברור לשם מה היא קיימת. ודווקא אנחנו כשרוצים לממש את תוכנית הבריאה בעצמנו, בכוחות שלנו, מצדיקים את הבריאה, מאשרים שהיא לא נבראה סתם בלי שום תועלת, שהיא לא סתם אוטומטית. התועלת היא, שהבריאה מאפשרת לאדם לחפש ולמצוא אפשרות להצטרף לתהליך לפי בחירתו החופשית כדי לזרז את התיקון ולקדם את הבריאה על ידי עליית מ"ן. ואז כל הבריאה כבר שייכת לאדם, כל העולם שייך לו.

ובכן, זמן ההתפתחות מתקצר, אבל לא מפני שיש בכך נחיצות, אלא זהו סימן עד כמה האדם בעצמו משתוקק לסיים ולתקן את הבריאה. מדוע? מפני שבכלי המתוקן אפשר לגרום נחת רוח מרבית לבורא.

זאת אומרת, מעכשיו והלאה אנחנו מסוגלים לקדש את הזמנים, כדי שכל הפעולות שלנו תהיינה "על מנת להשפיע" ועל ידי זה אנחנו נמשוך את כל העולם לתיקון.

שאלה: ובכל זאת, מדוע התהליך הרוחני הזה קשור לזמן הגשמי?

תשובתי: בתפיסתך אתה עושה חלוקה לרוחניות וגשמיות. אולם למעשה, "גשמיות" נקראת כוונה על מנת לקבל, ו"רוחניות" היא כוונה על מנת להשפיע. כיצד יכול להיות אחד בלי השני?

הכול מגיע מלמעלה, והשורש הרוחני קובע את הענף הגשמי. הענף הגשמי כולל את הטבע הדומם, הצומח והחי, כל מה שאנחנו רואים, כל הרצונות שאינם מסוגלים לקבוע בצורה עצמאית שום שינוי כלפי הבורא. זה כולל את טבע האדם, אבל לא האדם בעולם שלנו, אלא "אדם" שמסוגל להידמות לבורא. רק אנשים כאלה שייכים לדרגת האדם, המשפיעים ולא המקבלים.

אותו הדבר בנוגע לזמנים. ישנם זמנים ששייכים לטבע הדומם, הצומח והחי ויש זמן מיוחד ששייך לדרגת ה"אדם", למי שעלה למעלה מהטבע שלהם. הם מרגישים את זמנם, את מצבם, את מדרגתם, באותה המידה שהם תיקנו את עצמם. עבורם הזמן לא נקבע על ידי השעון ולא על יד התאריכים בלוח השנה. לוח השעון פשוט נעלם מתוך ההרגשה אם אתה מגיע לגמר התיקון הפרטי שלך.

ובכן, אנחנו חיים בסיום של ששת אלפים שנה, ותקופתנו מיוחדת בכך שיש לנו אפשרות של בחירה חופשית. אנחנו עובדים לא רק עבור עצמנו אלא עבור כל ששת אלפים שנה. כי כל מי שעיצבו עבורנו את סולם המדרגות הרוחני תלויים בנו. ואם אנחנו מושכים את האורות הקטנים ביותר, למעלה הם מתגלים כאורות הגדולים ביותר.

זה נכון, אף על פי שקשה לנו להעריך את העבודה שלנו מפני שאנחנו לא רואים את תוצאותיה.

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 25.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
מאה שנות ייסורים
דור חסר שורשים
עידן האגו שעבר תסיסת יתר

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Qt52d

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest