לגלות או לגנוז?

בימי הנביאים, המקובלים פתחו במקצת את ידיעותיהם לחכמי אומות העולם. אריסטו, אפלטון והוגי דעות אחרים ביוון העתיקה, באמת רצו לדעת את האמת, ללא כל מחשבת זדון. דרך אגב, באותה תקופה גויים רבים הצטרפו לעם ישראל וחלקם הגיעו למדרגות גבוהות.

ובנוגע לפילוסופים – בהיותם מתבססים על ידיעות שנלקחו מחכמת הקבלה הם פיתחו את התיאולוגיה. גישתה נראית לאנשים כחכמה שלמה בפני עצמה. הרי הרצון שלהם שייך לאח"פ והם פשוט לא יכולים להבין שקיימת אפשרות נוספת. אין בכוחו של אדם להתעלות מעל הרצון שלו.

ולכן כפי שכותב ספר הזוהר, בכה רשב"י: "אוי לי אם אגלה או לי אם לא אגלה. ללא הגילוי כיצד האנשים יגיעו לגמר תיקון? הרי לא יהיה להם מקור האור הנמצא רק בדורי". רשב"י היה האחרון מאלה שעוד לפני החורבן השיגו את כל האורות של ג' הספירות ראשונות של עולם האצילות, כלומר גמר התיקון הפרטי של כל 125 המדרגות.

"אם אני לא אגלה את זה בצורת מקור כתוב, אז נשמות עם השתוקקות לרוחניות לא תוכלנה למשוך את המאור ולהשתמש בו עבור התיקון. ומצד שני, אם אני אגלה את החכמה, אז אומות העולם בטוח יפגמו בה בצורה עוד יותר חזקה". רשב"י כבר ראה מה קרה מימי הנביאים ועד תקופתו. אז מה יהיה הלאה? אם החכמה נופלת בידיים רעות, איזה צרות זה יביא?

רשב"י בכל זאת כתב את ספר הזוהר, אך גם גנז אותו. ולאחר מכן לפי רצון ההשגחה העליונה הוא הגיע לרבי משה דליאון, שאלמנתו מכרה אותו כשהיא נשארה ללא אמצעי מחיה. כך ספר הזוהר התגלה לעולם – וזה באמת הביא לפגמים ולתיקונים רבים.

שאלה: מה מניע את המקובל להחליט לגלות או לגנוז את החכמה?

תשובתי: קריאת הזמן. מצד אחד, רשב"י ידע שהתקופה שלו היא תקופה של הסתרה שהולכת וגדלה שצריכה להימשך עד קרע כמעט מוחלט בין תיקון ל"רשימות" שבורות. אולם הוא היה חייב להשאיר בין אור אין סוף וה"רשימות" בדרגת העולם הזה חוט דק של אור שבו האנשים יוכלו להשתמש. וזהו אותו ספר הזוהר. הוא כמו סולם שיסודו עומד על הארץ וראשו מגיע השמימה – ג"ר של עולם האצילות והאור של גמר התיקון.

ובנוסף, הזוהר כתוב בעזרת התלמיד רבי אבא, שגנז את הדרך בצורה כזו שיכול למצוא אותה רק מי שהפנים את חכמת הקבלה ונמצא בתכונת ההשפעה. והאחרים רואים בזוהר רק סיפורים – אמנם גם מה"סיפורים" האלו נלקחו פרטים ומונחים רבים לצרכי תורות מזויפות. הרצון האגואיסטי עיוות ושבר את הספר במראה העקומה כאילו הוא מספר על כוחות שפועלים על הגורלות של בני האדם בעולם שלנו.

אם נביט דרך הפריזמה של הרצון להשפיע, אנחנו רואים שמדובר על חלקי הנשמה המתוקנים והלא מתוקנים שיש להם שמות אלו או אחרים. ספר הזוהר מדבר על התיקונים הפנימיים ולא על הגופים שאיתם בכלל אין חשבון.

שאלה: האם המקובל לוקח בחשבון את הפגמים הפוטנציאליים של הגילוי, או שהוא מסתכל רק על התיקון?

תשובתי: אם רשב"י לא היה לוקח בחשבון את הפגמים, הוא לא היה בוכה בהרהורים. ובכל זאת לא ניתן בלעדיהם. ובסופו של דבר, אף על פי שנראה ש"שפחה מולכת בבית הגבירה" – בדיוק כך היא עוזרת לה להתגלות.

שאלה: בעל הסולם, להבדיל מרשב"י, גילה את מה שהיה יכול….

תשובתי: מכיוון שהגיע הזמן. הגיע עידן מיוחד ובעל הסולם כתב שהוא שמח שנולד בזמן שבו ניתן לגלות את חכמת הקבלה.

והיום אנחנו כבר מפגרים אחר התפתחות העניינים – הזמן דורש לגלות ולהפיץ הרבה יותר מאשר שאנחנו מגלים ומפיצים.

כך שכל העניין הוא דווקא בקריאת הזמן. בלעדי זה לא היינו פונים להמונים, זה צריך להיות ברור.

מתוך שיעור לפי המאמר "שפחה כי תירש גבירתה", 03.09.12

ידיעות קודמות בנושא:
העולם ההפכפך הזה
חכמה למכירה
למה היה קיים איסור על לימוד חכמת הקבלה?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/89GbW

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest