דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לא למעוד בבִּיצָּה של החיים

לא למעוד בבִּיצָּה של החיים

אף אחד לא יכול לומר לי מה צריך לעשות. אני צריך לברר ולהחליט בעצמי איזו מטרה היא מדומה ואיזו מטרה היא אמיתית. אני צריך לקחת על עצמי אחריות על הצעדים שאני עושה. אחרת, בשביל מה ניתנו לי החיים האלה?

אני בחיים שלי נמצא כמו באמצע בִּיצָּה, שבה יש רק מקומות קטנים בודדים שעליהם אני יכול לדרוך כדי לא לשקוע בה ולעבור אותה. וזו חייבת להיות החלטה שלי, לא יכול להיות שמישהו אחר יזיז את הרגליים שלי וישים אותם במקום הנכון.

אם אני אמעד, אז אטבע בבִּיצָּת החיים לכמה עשרות שנים. ואם כך קרה, אז צריך להבין שכך זה חייב היה לקרות. אבל מראש אני צריך לעשות את כל מה שתלוי בי ולברר הכול במאה אחוז. ואם לאחר מכן, אני בכל זאת טעיתי וטבעתי לכמה עשרות שנים, סימן שכך זה היה צריך לקרות. עכשיו לא ידוע לי בשביל מה ולמה, אבל אחר כך זה יתגלה. כמו שנאמר על ההנהגה וההשגחה הישירה והעקיפה של הבורא: "אחור וקדם צרתני".

שאלה: איך אני יכול לקבל החלטה עצמאית, אם אני לחלוטין נמצא תחת השפעת הסביבה: בחברה רוחנית או חיצונית?

תשובתי: בזה כל הבחירה החופשית שלך, להיות מושפע מהחברה הרוחנית בצורה מרבית ולא ללכת עם ה"אף מורם", בכך שאתה מחשיב את עצמך גבוה מכולם. אחרת אתה לא תוכל לקבל השפעה טובה.

אבל זה לא אומר שאתה יכול לבוא לחברים ולשאול מה כדאי לך לעשות: לנסוע לחו"ל להרוויח כסף או לא? אסור להעביר את ההחלטה לאחרים. היא חייבת להיות כתוצאה מהבירורים הפנימיים שלך, תוצאה מהמאמצים שהשקעת, כדי להכניע את עצמך בפני החברה, כלומר בפני המושג הרוחני, בפני ההשתוקקות לחיבור ולאיחוד, להתקדמות לדבקות עם הבורא ב"למעלה מהדעת". דווקא זה מהווה בשבילי החברה, הכוח המשותף. ובהתאם לכמה שאתה מכניע את עצמך כלפי המושג הזה, אז בהתאם לזה אתה מחליט מה בשבילך חשוב בחיים.

ואז אני אביט לאחור ולא אגלה את הגוף שלי! הוא כבר נעלם איפה שהוא בחיים הקודמים, מזמן נעלם מהדרך שלי. אני צריך לספק לו איזה מזון הכרחי ואני עושה את זה. הכרחיות, זה אומר, שאני עוסק בה בעל כורחי, מפני שאני חייב לדאוג לגוף. אני מחייב את עצמי לחשוב על הגוף הבהמי שלי, זה נקרא הכרחיות. אבל בכל יתר המחשבות אני נמצא בתוך הקבוצה, בתוך החיבור ואז אני אקבל החלטה נכונה.

והחיבור הזה מחזיק אותי ולא נותן לי לצאת. אני עד כדי כך דבוק אליו, שרק בכוח אני יכול לדאוג למשהו הכרחי. אפשר לבדוק את זה לפי זה שהייתי שמח לא לדאוג לגוף שלי, אלא בכל 100% לדאוג לקבוצה ולבורא, מבלי להשאיר אפילו 1% לעצמי.

אבל כשאני מתחיל לדאוג לגוף הבהמי רק בהכרחיות, אז אני פתאום מבין שהוא לא שלי! ואז העיסוק בגוף שלי ובמשפחה שלי הופכים לעבודה רוחנית. אני הרגשתי אותם כשלי, כל עוד קיבלתי מהם איזה רווח אגואיסטי. אבל מהעיסוקים ההכרחיים אני לא מקבל שום רווח, זה פשוט משחק שניתן לי, אמצעי לבירור רוחני.

מתוך שיעור על איגרת מ"ז של בעל הסולם, 04.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
למצוא לבוש מלכותי בהר של סמרטוטים
דרך שמכוסה בצל של השפעה
מרגש לשכל, מתענוג לאמת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nxkbM

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest