דף הבית / קבלה לעם / יהדות וקבלה / הדת בראי הקבלה / לאוהבי הצהובונים אודות הקבלה

לאוהבי הצהובונים אודות הקבלה

photo_rav_gh70_057.gif

שאלה: מדוע אינך עונה למי שמעביר עליך ביקורת?

תשובה: קודם כל, אני לא חייב. אם הייתם בוחרים אותי, אז הייתם יכולים לדרוש ממני… אני עונה רק לענין, על שיטת התיקון, זאת אומרת, למי שמרגיש צורך בהתפתחות הרוחנית שלו. ומי שמסתפק עדיין בפעולות טקסיות – חופשי! בכביסה המלוכלכת עדיף שיפשפשו ה"מומחים" בה. אין לי זמן לזה.

העולם כל כך זקוק לקבלה, שאני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז את זמני בסיפוק הסקרנות של אלו שעוד לא מפותחים מספיק (מבחינה אגואיסטית), ובמקום להתחיל את התיקון שלהם מרכלים על אחרים, כמו הצהובונים. הזמן עובר, וכבר הם בעצמם מלמדים "קבלה". בקרוב הם יתביישו בהתנהגות שלהם…

אענה רק על השאלה: מה היחס שלי לדת?

  1. הדת צריכה לדעת את מקומה – זוהי תרבות ומסורת. אין בה מילוי פנימי, כי אין במעשים אור עליון. פנימיות התורה, תורת האמת – נקראת, כידוע, חכמת הקבלה. כיוון שהיא מעוררת את האור המחזיר למוטב ("בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב"), האור הוא שיוצר באדם את הכוונה של השפעה ואהבה. בכוונה הזאת האדם מתחיל להרגיש את האור, את הבורא.
  2. אם היינו נותנים תשומת לב למנהגים, בלי כפיה כמו שקיימת היום – היינו בעזרתם מאחדים את העם לתרבות אחת. אבל אנחנו גזלנו מהעם את התרבות שלו, והשארנו אותה בדת. העם נותר ללא המסגרות התרבותיות הקיימות בכל עם, וזה מחייב את העם לספוג כל תרבות זרה אחרת. והתוצאה מובנת מאליה!
  3. הזוהר (כרך 1, מאמר "פקודין דאורייתא") מדבר על הפחד שדוחף את האדם לקיים מצוות – הפחד מעונש, והרצון לשכר בעולם הזה ובעולם הבא. והקבלה היא רעל למאמינים מסוג זה. הרי הקבלה מסבירה, שביצוע מכני של המצוות הוא בבחינת לא יגונה ולא ישובח. "מה אכפת ליה, להקדוש ברוך הוא, למי ששוחט מהצואר(בצורה כשרה) או מי ששוחט מן העורף (בצורה לא כשרה)? הרי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" – לתקן את הכוונה של האדם מ"למען עצמי" ל"למען הזולת", כדי להשיג את "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הדרישה הבסיסית של התורה. כל זה לא נמצא בדת, ולא יכול להמצא בה, הרי היא לא מעוררת את האור המחזיר למוטב. לכן, צריך להפריד בצורה נכונה את המסורת מהתיקון הרוחני. כולם ירוויחו מזה. וזה יקרה בכל מקרה, כיוון שהמצב הנוכחי של העם סותר את מחשבת הבריאה.
  4. יחסה של הדת לעולם שלאחר המוות. אין עולם שלאחר המוות! הגוף הבהמי מת, ובאותו הזמן שום שינוי לא מתרחש עם הנשמה. יש לך את מה שהשגת בעולם הזה: "עולמך תראה בחייך" – מה שהרווחת, תקבל מיד, כאן, בעולם הזה, ברצונות המתוקנים שלך.

אני מקווה שנראה עוד בדורנו, איך הדת תשחרר את הציבור מהרודנות שלה, ונפטרת בצורה זו מהשנאה כלפיה מצד הציבור החילוני, תופסת את מקומה המכובד בחברה, בתור תרבות ומסורת, ומפנה מקום לקבלה האמיתית שתעסוק בתיקון האדם – וכולנו ביחד נפנה אז למטרת הבריאה, לאיחוד עם הבורא.

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RLRU7

2 comments

  1. תלמידה מתמידה

    רב יקר, Surprised 

    דבריך נשמעים כל כך הגיוניים ונכונים אפילו לנו ש'בתוך הדעת' עדיין. האם ההתנגדות לדבריך מצד חוגים דתיים היא רק בשל שיקולים פוליטיים, עם כל הכרוך בכך, או שאולי הבורא שם לנו 'קליפה קשה' כזאת כדי לגדלנו? אם כן, איך אפשר שעשרות אלפים יפקחו עיניים לראות בליבם מהר?

  2. שלום,

    "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"

    אין לנו לחקור באין סוף, אך עם זאת יפה אמרת…  , עם זאת כל התפתחות חייבת להיות כנגד משהו, ככל שהקושי רב יותר כך מתחשלים יותר,

    2 גוזלים האחד בוקע מקליפה קשה שהוא נלחם בא וצריך לשבור אותה, השני האמא שלו שוברת לו הקליפה והופ איך שהוא יוצא החוצה הוא מתמוטט מחוסר כוחות פיסים, רך כמו ג'לי. …

    ולכן עלנו להתאמץ בכל מאודנו עבור האלו שעינהם עדיין לא נפקחו,

    כמו שכתב בעל הסולם במשל שלו על התרנגול והעטלף באחד ממאמריו.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest