כשמלאה הסאה

שאלה: כיצד לא לאפשר לאגו לקחת לעצמו את כל פירות העבודה שלי?

תשובתי: בשביל זה צריך שתשקיע את כל הכוחות שאתה מקבל בחיבור. בדרך למצב הבא תצטרך קצת להזיע, זה כמעט כמו לתפוס את המזל בזנב וליפול בלי שהצלחת לתפוס אותו. ליפול נמוך יותר ממה שהיית קודם.

בזכות הנפילה הזאת אתה מברר מה חסר לך כדי להגיע לחיבור אמיתי. אתה משתדל לשפר את הקבוצה, להעלות את גדלות הבורא והחברים, להעמיד את עצמך תחת השפעתם כדי להתפעל עוד יותר. אתה עושה כל מה שאפשר. אתה מתלהב מהאווירה הכללית ולפתע – בום! אתה שוב נופל.

הירידות יימשכו עד שלא תגיע לרגע האמת. יגיע כזה כישלון שלאחריו תגיד: "זהו זה!" וזה קורה כשאתה באמת מתייאש.

זה לא ייאוש רגיל. אתה מתייאש מכוחותיך ולא מהמטרה. הייאוש שלך הוא לא חולשה, אלא ניתוח מוגמר של המצב: "אני בעצמי אינני מסוגל לפרוץ. היכן הנשק שיעזור לי? אני זקוק כאן לבורא ועכשיו יש לי כוחות כדי לדרוש ממנו עזרה".

וכל מה שהיה לפני כן היה בכי סרק.

שאלה: זה אומר שאני צריך לנהל עבודה שאף פעם אינה מסתיימת, עבודה כמעט אינסופית?

תשובתי: לא, לעבודה יש סוף. קיימת מידה מדויקת, סאה שמתמלאת. קו הסיום כבר קיים. ובגדול זאת היא העלייה למדרגה הרוחנית הראשונה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 22.04.2011

ידיעות קודמות בנושא:
נקודת ההבנה
למלא את הסאה
המרד של עבדי האגואיזם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/kVlk7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest