דף הבית / משבר עולמי / תפקיד ישראל / "ישר – אל" – מי שמשתוקק להגיע לבורא

"ישר – אל" – מי שמשתוקק להגיע לבורא

thumbs_34_100_wp.gif

שאלה: ידוע שיש לא יהודים רבים שלומדים קבלה. מה דעתו של הרב על אנשים הלומדים קבלה ומשתייכים לדתות אחרות בגשמיות?

תשובה: בחוכמת הקבלה כולם שווים. כל ההבדלים, שקיימים בינינו בעולם שלנו, מתבטלים. אנחנו מתקנים את הנשמות. מי שקיבל השתוקקות לבורא נקרא "ישראל", מי שטרם קיבל – נקרא "אומות העולם".

שאלה: אתה אמרת שעם ישראל אשם בכל הרע שבעולם. אז למה המכות נוחתות בכל מיני מקומות בעולם ולא ישירות על ארץ ישראל?

תשובה: כולם נמצאים בתוך האגו (בתכונת לקבל לעצמי). ולכן כולם מרגישים בתוך עצמם את ההפכיות של האגו מהאור, מהנתינה, כייסורים (בין אם מכירים את הסיבות לייסורים בין אם לאו). הרגשת הייסורים נובעת מהתנגדות תכונות האדם לתכונות האור, לפי חוקי ה"פיזיקה של העולם העליון".
ומי יכול להביא לתיקון האגו ובכך לגאולה מייסורים? ישראל מתחילים, וכל האחרים ממשיכים. כלומר לא ישראל הוא שנותן לנו מכות ומביא ייסורים לעולם, אלא האגו בתוך האדם, כפי שהבורא ברא אותו. אבל ישראל, שלא מממשים את תפקידם לתקן את עצמם בעזרת חוכמת הקבלה, מעכבים (!) בכך את כל העולם, שנמצא במצב הייסורים.

שאלה: הקבלה נותנת פתרון לכלל החברה העולמית, איך מתיישב עם זה העניין של "עם סגולה"?

תשובה: "עם סגולה" פירושו, שחובה עליו להיתקן ראשון ולהוות דוגמה לכל האחרים.

שאלה: האם במדרש : "ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת" שהביא בעל הסולם במאמרו "ירושת הארץ", בעל הסולם מתכוון לעולם שלנו או ל"ישראל"? האם "אגודה אחת" היא כאשר כולם נותנים את כל מה שיש להם?

תשובה: "ישראל" פירושו ישר לאל, מכוונים "ישר לבורא". כל עוד הם לא מחברים יחד את כל רצונותיהם לבורא, הוא לא שומע אותם ולא גואל אותם מטבעם.

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/6eazh

3 comments

  1. "ישראל" פירושו "שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

    עם ישראל הם בניו של אותו אדם. שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה כולה (התורה שבכתב והתורה בע"פ(שכוללת בתוכה גם את הקבלה)).

    גם אדם מישראל שלא משתוקק לבורא נקרא ישראל וגם אדם מאומות העולם שמאוד משתוקק לבורא לא נקרא ישראל.

    אם יש לרב מקור אחר שחולק על הפשט הזה אני אשמח לראות אותו.

  2. ספר ברכת שלום על התורה/רב"ש/פרשת  ויצא אות נ'

    הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (ל, א)

    אם יש צורך להבנה (עב), עד שאחרת הוא נחשב למת – זה נקרא חסרון.

    _____

    עב. בנים מלשון הבנה. ופירושו עיין לעיל עמוד מב ד"ה ויעתר, ובספר משה עבדי אות כד וש"נ. וראה גם מה שפירש לעיל עמ' לג הערה לא מכת"י אדמו"ר זצ"ל.

  3. ספר ברכת שלום על הותרה/רב"ש/ פרשת וזאת הברכה מאמר רעו

    ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (לד, י')

    אבל חכם קם. (סוף ילקוט הראובני)

    ויל"ה, הלא כל התורה נקראת על שם משה ואיך יתכן שהיה חכם ממנו ? ואפשר לומר, שמשה היה כלול מכל הבחינות, כמו שכתוב ברעיא מהימנא (פנחס אות תקפא) שמשה הוא בחינת נצח, וכמו כן הוא בחינת דעת. אלא שמחשבים תמיד את מדרגתו עצמו ולא ממה שהוא נכלל. היינו, אפילו שיש לו כל הבחינות, מכל מקום באיזו בחינה הוא משתמש ? – על זה אומרת התורה כי מבחינת הנבואה הוא היה הגדול.

    וכמו כן יש בחינת משה שהוא בחינת רעיא מהימנא, היינו בחינת אמונה, שהוא בחי' חסדים. ושמעתי מאאמו"ר זצ"ל על פסוק: "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח), היינו שמשה גם בבחינת ערפל היה יכול להחזיק מעמד [רפא] (ולהשיג את אלקותו ית')[רפב], כמו שכתוב: ומשה נגש אל הערפל, והשיג – אשר שם האלהים. כי הוא הצטיין בבחינת אמונה. לכן נקרא משה רעיא מהימנא, וכמו כן אספקלריא המאירה, היינו שתמיד היה מאיר, ולזה נאמר "בכל ביתי נאמן הוא". מה שאין כן הם – לא יגשו, היינו במקום שהיה ערפל לא היתה להם שום גישה לאלקות.

    וזו בחינת משה. אבל היתה במשה בחינת שלמה [רפג], ובחינת יוסף, כמו שכתוב: ויקח משה את עצמות יוסף. וזה פרוש: "כולן נאמרו למשה בסיני", וזה פירוש: "שקול משה כנגד ששים רבוא", היינו שהיה כולל כולם. ומה שחושבים מעלת משה, היינו מדרגתו המיוחדת לו, הנקראת בחינת משה. וכמו שאמרו רז"ל בענין היראה, "לגבי משה מילתא זוטרתא היא", משום שעצמותו של משה היא בחינה יותר גבוהה, אבל בטח שהיה כלול מכל הבחינות. ומה שכתוב בזוהר [רפד] שבבחינת חכמה היה יותר ממשה, היינו שהם הלכו בבחינת חכמה יותר ממשה, משום שמשה לא היה לו ענין ללכת שמה באופן פרטי.

    _____

    רפא. עיין לעיל מאמר נז ד"ה זה ידוע, ובהרחבת דברים שם אות פד.

    רפב. לא ברור בכתה"י לאן יש לשייך משפט זה. השיוך ע"ד העורך.

    רפג. עפ"י ר"ה (כא, ב): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו'. אבל במלכים קם, ומנו, שלמה.

    רפד. נראה שהכוונה לילקוט הראובני – "אבל חכם קם, ומנו, ר' עקיבא". אלא שנקט לשון 'בזוהר' משום שאדמו"ר זצ"ל התבסס ככל הנראה על המובא בספר הזוהר (הקדמת ספר הזוהר אות קיא) שהשגת ר' אלעזר ור' אבא היתה גדולה משל משה, עש"ה, ושם בפירוש הסולם מצטט את הילקוט הראובני הנ"ל (גם הלשון שכתב: "סוף ילקוט הראובני" מקורו משם).

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest